אף פעם לא חלמתי את זה ככה, גבר אישה ילד וכלב .

הנפש שלי צמאה לנדודים ולבית בו זמנית, לשגרה והרפתקאות ביחד. אני תמיד מתבלבלת עם זה כשזה נוגע לגברים . עכשיו אני מגלה שיש בי משהו שמוכן להיכנע , אולי לגבר אבל בעיקר למשהו גדול שיבוא וימלא אותי, למשהו שייקח אותי בזרם חזק בלי שאדע את מסלולו או כיוונו. ובו בעת יש בי ידיעה עמוקה שגם לבד אני יכולה לגרום לזרם הזה לקרות ושאני לא באמת זקוקה לאף אחד.

אני מגלה שכרגע טוב לי להתרכז בדרך שמתגלה, גרגיר אחר גרגיר. ככה ,כשאני מתרכזת בדרך, אין צורה אין לאן להגיע ואין איך זה צריך להראות. יש מה שמרגש אותי ויש בדיקה של מה שנקרה אל דרכי. ככה אני מרגישה לגבי גברים, ילדים ומשפחה. כרגע בא לי לחייך אל ילד על החוף מתוך שמחה אמתית אליו ומתוך ההתרגשות שבגילוי, שבא לי אחד כזה משלי,ולא מתוך הפחד של איך זה יקרה או בכלל יהיה אפשרי. בא לי לחייך אל ילדים ואל גברים מתוך ידיעה שתמיד יש לי אהבה ויותר מכך, שעוד תהיה לי הרבה.

אז אני סומכת על הילדה שלא חלמה כי זה לא עניין אותה ואני רוצה להיות האישה שתשמח מאייך שזה יקרה לה. כרגע זה מספיק.

ואולי יש בזה הבנה אחרת של מה שראיתי או חלמתי כל השנים האלו, אולי הפתיחות הזו שחייתי, שאנחנו חיים ומתגאים בה כ”כ היא התשובה ואולי היא החלום האמתי, פתיחות שאומרת שהכל אפשרי, כל צורה כל משפחה וכמעט כל אהבה שעושה טוב, או אולי הצורה הלא ברורה היא החלום האמתי, או הצורה שבה הכל אפשרי והכל מתקבל מתוך החיים ומתוך הדרך, אולי קבוצה של נשים שמגדלות את ילדיהן ביחד כשהגברים באים והולכים היא הצורה ואולי רק כזוג נשים? אולי כחברים טובים , אולי אפילו רק לגדל ילדים של מישהו אחר , של בן זוג או אהוב זה מספיק?

לעיתים יש בזה אנחת רווחה. ברגע שאני חיה ללא חלום יש לי מקום ליצור, לבדוק , להשתאות מהאישה שנוצרה ומהחופש שלה ליצור את החיים והמשפחה שהיא רוצה. פתאום אני לא מרגישה כבולה לכללים שלא קבעתי ושממילא לא התגשמו לידי מציאות , וככה כשאני מצליחה לא להיבהל מהחלל הזה שנוצר, אני יכולה גם לשמוח בו ולא לאלץ את עצמי לדבוק במטרה . חופש.

אימא שלי תמיד אומרת שאי אפשר הכל, שצריך לבחור. אומרת שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ואני תמיד כועסת ו שואלת למה. למה זה לא נכון לחלום על דברים מופרעים? דברים שלא מתיישבים עם הרגיל, או שלא מתיישבים עם הצורה השולטת. למה זה לא נכון לחיות על פי דרך אחרת חשיבה אחרת, אפשרויות נוספות פתוחות ורחבות בלי הגבלה של מה שאפשר או נכון ? למה זה לא בסדר לנסות להנחית אותם למציאות?

ודווקא אמא שלי דווקא עכשיו , מתייצבת לימיני ואומרת שקדימה, שאין זמן להתבזבז יותר, שהגיע הזמן פשוט לחיות ואם זה את החיים האחרים האלו שבחרתי בהם אפילו, אז כבר יאללה.

אתמול הבטחתי לה שיום אחד היא עוד תהיה גאה בי. התכוונתי להגיד שיום אחד אתאים לאיזושהי משבצת ,שאהיה מסודרת והיא לא תצטרך לדאוג לי. האמת היא שזה לא נכון, כי אמא שלי תמיד תדאג לי והיא כנראה גם תמיד תהיה גאה בי ובעיקר באישה שהפכתי להיות. היא תהיה גאה שלא הפסקתי לחלום אבל בעיקר כי הבנתי שאין משבצת שאני צריכה להתאים לה, או שזה פחות משנה. היא תדאג, כן , וגם אני , לפעמים, אבל רק כשאלחם במרוץ של החיים או יותר נכון בתנועה או בקצב שלו ,רק כשאראה בו רק את הרכוש או את הכסף ואת אובדן החירות ,כשאנסה להתאים את עצמי ואצור משבצות ובכח אנסה להתאים למציאות.

היא גאה בי היום וגם אני. על היכולת לשאוף ולהתמלא בחירות הזו שהיא בלי הגדרות. על חיים שהם הקשבה ותנועה.

הבילבול

אנחנו מהלכים בעולם עם שכמיות, דמויות שעטינו על עצמינו, שנדמה לנו שהם אנחנו.
האמת כל כך יותר יפה. התנועה שלה כל כך יותר פשוטה, רחבה וחכמה. הפלא שבאמת של מה שאנחנו כל כך מבקש להתגלות. אם רק ניתן.

ואנחנו מחזיקים בשכמייה שלא תישמט ולא תחשוף ולא תכריח אותנו לראות
לפעמים גם ננסה למרוד בה, להיות חופשיים ממנה, לכפור בה- ובכך רק נעמיק את העיסוק בה ונחזק את האמונה שלנו, שהכסות הזו היא הזהות שלנו וגורלנו.

אנחנו מחזיקים בה כי שכחנו שההיא מעטה, אפשרות אחת, צורה מסוימת שמראה חלק. לבוש. לא הדבר עצמו.

השער

כשאנחנו רואים את החלום ויודעים שהוא יצירה שיצרנו או אימצנו ולא הטבע האמתי שלנו, מה שאנחנו באמת, הופך החלום להזין אותנו, לנסוך בנו השראה ולהיות מגרש משחקים, מגרש התנסות.

כשחלום הופך למגרש, הוא נותן לנו להרגיש את עצמינו ולראות את עצמינו במצבים שלא היינו בהם עוד, הוא מאפשר לנו לגלות יופי וחכמה, פשטות ואהבה שישנן בנו ובאות עכשיו לידי בטוי לא מוכר והוא מאפשר לנו לראות איפה אנחנו לא משחקים, יושבים על הגדר, דובקים בדעות ואמונות על עצמינו ועל העולם וקופאים על מקומינו.איפה אנחנו לא נותנים לחיים לזרום דרכינו ולנו לתת להם לקחת אותנו, לשאת אותנו.

כשאנחנו נדע, שהחלום נולד מחכמה ויופי שנמצאים בתוכנו, שהוא נכון לעכשיו ושאני רוצה לעבור בו ולהפוך אותו למגרש עבורי, אוכל גם לתת לו להישבר כשיגיע הזמן ולהתחיות.

<< לפרק הקודם    |    לפרק הבא >>

יש לי המון התחלות. התחלות של ספרים , התחלות של בתים, התחלות של יחסים, התחלות של אהבות והתחלות של קריירות.
בדיוק סיפרה לי חברה, שנמאס לה לשבת על הגדר. אצלה ככה זה נראה, כמו ישיבה על הגדר. אני יותר חותכת תמיד חזק שמאלה.

קשה לי עם תהליך הקפאת הביציות שנקלעתי אליו עכשיו, ואני אומרת נקלעתי לא סתם, כי כמו כל החלטה או צעד גדול בחיי זה פשוט קרה לי. הקושי שלי בקבלת החלטות והתחייבות, הוא לצעוד צעדים ראשונים למקום שכאילו היה תמיד שם. עכשיו, בפעם הראשונה, זה מרגיש לי אחרת, כי התהליך המסויים שנקלעתי אליו עכשיו, יותר מאשר רק מעלה את שאלת ההתחייבות, מכה לי אותה בפרצוף. מרגיש לי שיש משהו שוב לא שלם ולא מתחייב עד הסוף בצעד שבחרתי ולמרות שאני לא מוכנה כרגע לעשות בחירה אחרת, זה עולה כמו מראה ופורס לפני את כל אותן הפעמים, שבהן בחרתי לא לבחור ובעצם בחרתי לא להתחייב. מישהי בתוכי רוצה הפעם לבחור אחרת. משהו בתוכי כמהה להתחייבות וכמהה לבחירה בי.

ומה זה בעצם ? מה הכוח הזה שמניע אותי לחתוך? מה באמת אני משיגה מזה? ובעיקר מה זה הפחד הזה שעולה בכל פעם ובכל עשיה ? הפחד מלהתחייב למשהו, שיגדיר אותי, שישים עלי תווית ושלתפיסתי יתקע אותי בקופסא שאי אפשר יהיה לברוח ממנה….כי אז אהיה זה,וזה יהיה כל מה שאני.
אני מחפשת את האש הזו , את הלהבה ומחליטה שהעשיה שלי תבוא רק כשארגיש אותה. מחליטה שהאהבה שלי תבוא, שהתנועה שלי תזרום, רק כשארגיש ככה. וממתינה ומקטינה .

אני מחכה להשמיע את הקול שלי ובו זמנית כ”כ מפחדת לשמוע אותו ,לקחת אחריות והתחייבות על מה שנאמר. אולי זה בגלל שאני מוקפת בהרבה אנשים שיוצאים עם הקול שלהם ואני פשוט לא מאמינה לשום מילה שלהם? אני מפחדת מהעיוות הזה.

יש משהו מאד מפתה בגיברת הורודה והמתוקה הזו שמבטיחה שרק אם תכנע אליה , תתעצל, תהיה מוסח, תקפוץ מדבר לדבר, תעזוב, תשחרר, אז החיים יהיו מתוקים וורודים כמוה. שאם רק תזרום, לא תנהל, לא תתחייב, לא תתמסר ואם תיתן לרגשות ולהרגלים לנהל אותך …..אז הכל ישאר מרגש, הכל יהיה חד וחזק כמו שאתה בעצם רוצה. וזה חופש אמיתי, היא אומרת. ומן הצד השני להתחייב לעבדות להתחייב לעבודה שבעבדות הזו…מתוך בחירה?! בחירה חופשית שלי לעבדות?! הרי עדיף לקפוץ דרך החלון ולעוף ,להתגעגע לזה מרחוק ולהשאר אבוד, כי אם אתה אבוד ,לא תזדקן אף פעם, לא תהיה אפור ומשעמם לא יוכלו לכבול אותך כבלים של משכנתא.

הבילבול

המחשבה של ילדי השבט האבודים אומרת, שלהיות מחויב לדבר מה או למישהו, משמעו להחמיץ את כל האפשרויות האחרות ולהישאר כבול ותלוי במי או במה שבחרת בו. הם מאמינים, שכשבחרת בעצם הפכת נזקק ואת הערך שלך, האישור שלך וההכרה בך אתה צריך לקבל רק ממנו,ממושא הבחירה שלך. כל התמסרות לדבר מה, כל מחויבות, מאמץ, הסכמה להישאר ולהוביל משהו מאפשרות למציאות, סופה-אומרת המחשבה, לכווץ, לדכא ולגרום להחמצה והפסד.

המחשבה אומרת, שאם בחרת אתה מסומן, הפכת להגדרה ולרשימת תכונות ובעיקר, אתה לא חופשי. אתה חי עם תנאים לחופש, לאהבה לשמחה וליופי ולא נותר לך אלא לקבץ נדבות כדי שאחרים ישחקו איתך בכללי המשחק הזה ובכך תיזכה.

ילדי השבט האבודים נגעו בחופש. נגעו ממש. הם מכירים את התחושה הגופנית שלא כורעת תחת נטל ולא נכנעת לכוח המשיכה. הם הרגישו בחווית היותם אינסופיים ומתרחבים למרחבים שלא דמיינו. הם חוו את החוויות האלה לצידם של מאסטרים גדולים במנוגוליה ובהודו, בנפאל ובדרום אמריקה. הם חוו את החוויות האלה כשהם לוקחים חלק בטקסים שמזמנים חוויות חוץ גופיות שנוגעות במה שאינו נתפס. הם הלכו למדבר ודיברו איתו. הם נהיו אחד עם המים והפכו להם.

ילדי השבט האבודים רואים מאז שנולדו אנשים יקרים להם, שויתרו על החופש שלהם, על השמחה הפשוטה ועל עשייה של מה שטבעי להם ומתאים למי שהם- כדי להיות שייכים, כדי לא להיראות מגוחכים וכדי שיוערכו. הם מבכים את הויתור העמוק הזה עבור ארץ מובטחת שלעולם אינה מתגשמת. הם מתגעגעים לאדם השלם שאהוביהם היו פעם ולעיתים כבר שכחו.

לכן, כשילדי השבט האבודים חוששים לאבד את החופש שלהם, הם חוששים בעצם להירקב בתוך דיכוי וויתור, פחד וביטול עצמי. הם חוששים למצוא את עצמם מדשדשים בביצה של מוסכמות, של “צריך” ושל “לא יפה, חייבים” שבזו לה וכאבו אותה שנים. הם מפחדים פחד עמוק וחד לחיות בגלות מעצמם.
לכן הם מהלכים מבועתים מהגשמה שתיצור גדרות ותקים חומות.
הם לא רוצים להיות משהו.
הם רוצים להיות הכל.

השער

הפחד להגשים משאיר את ילדי השבט האבודים בהימנעות מתמדת. הם חיים את החיים כשפתחי המילוט תמיד נמצאים והם הדבר הראשון שהם יחפשו ויוודאו את קיומם. היכולת להנות מן הפירות,לתת את עצמך עד הסוף ולגלות שאין לך סוף, היופי שבלהיות מוליך של אפשרות חדשה- את כל אלה לא יחוו. הם ישארו מוכי אכזבות ובשולי החברה, בשם החופש בעולם שצריך אותם כל כך.

וכל זה בשל הזייה.
הגשמה, תוצאות, אפשרות שהופכת למציאות, היא ביטוי של חכמה ותנועה שבאות מן הנשמה, מהדרכה פנימית, מתוך תחושה שדבר מה-היגיע זמנו. אנחנו מונעים על ידי התחושה הזו להוליך את האור והיופי ולהפכם לתוצאות ולאפשרויות בתוך העולם היומיומי.

הגשמה הופכת לכלא, רק ברגע שבו אנחנו מזדהים עם התוצאות ואוחזים שרוח ובחכמה כאילו הם גלגל הצלה או אליל. ברגע הזה נעצרת התנועה. אנחנו לא נענים יותר להדרכה הפנימית, לא פועלים מתוך התמסרות מלאה אליה, אלא נתלים ומונעים הפרעות.אז השמחה נחנקת והאדם הופך להיות רכוש או בעל בית שמפחד לאבד מנכסיו. אז, ורק אז, הופכות התנועה והיצירה לקירותיו של תא, למגבילות וכולאות.
הגשמה שבאה מהתמסרות ולא נבהלת, הופכת למסע של התגלות וגילוי. מתוך התנועה נפתחים צעיפים וקלות ופשטות, הבנות חדשות ושבילים שטרם הלכו בהם מופיעים שוב ושוב. האינסופי נראה בתוך חיי היומיום ומזכיר לאדם שהוא חופשי. תמיד היה ותמיד יהיה.חופשי לחיות את טבעו ולומר כן מלא.

<< לפרק הקודם    |    לפרק הבא >>

אומץ

אם הם נולדו עם זה או שזה נוצר בשלב מוקדם, יש לילדי השבט אומץ בסיסי. היתה שם איזושהי קבלה של הרוח הזו שנושבת במפרשים האלה. אולי אתה חייב לפתוח את המפרשים. אולי אתה לא יכול להיות בן השבט הזה ולא לפתוח את המפרשים.

תמונה שלי במרפסת. לא היה לי חדר אבל המרפסת הייתה שלי. ותמיד אני חוזרת למקום הזה. למרפסת. לאיך זה היה כזה.באיזשהו מקום זה היה המקום שבו נקבעו שאר חיי.

בזמן האחרון אני רואה, שבמשך הרבה שנים הרגשתי שפרשתי מפרשים ונתתי לספינה שלי לשוט, עם כל הבחירות הנכונות והלא נכונות שעשיתי. במשך כל הזמן הזה היו שם אנשים שלא הצטרפו לשיט. היה נראה לי שהם עומדים על הגדה מחכים שאחזור ושהם יכולים להבין אותי, ופתאום עכשיו נדמה לי שהם מחפשים לצאת לאיזה קרוז. אולי זה ישאר אצלם תמיד קרוז, אולי הם תמיד יחפשו בסוף את היבשה שלהם, אבל זהו…שאולי אני אצטרך להיות רב החובל.

אני לא על האדמה. זה מי שאני. אני על ספינה. זה מה שמאתגר אותי. לא לעלות על שירטונים. קואורדינאטות. אני לא מחפשת יבשה. בשום אופן אני לא על יבשה. אני מחפשת יציבות על האונייה.

מה זה האומץ הזה? האומץ הוא… האומץ בלהסכים להיות שונה. הבית שלי היה מקום די שומם. בחוויה שלי לא היו שם הרבה אנשים, האחים האחרים גדולים ממני בהרבה וההורים כל הזמן עובדים. במרפסת לא הייתה הרגשה של לבד. יותר נכון, אם בבית היה לבד מאיים אז במרפסת – הלבד היה טבעי יותר. קל יותר. המרפסת הייתה המצב היחיד שהייתי יכולה להיות בו לבד.שעות שם. הייתי שוכבת שם בשמש. שם הייתי, שוכבת על הגב.מסתכלת על השמים. זה היה המקום. וזו בדיוק הסיטואציה שאליה חזרתי בכל המדיטציות הכי עמוקות.כל הלייט מדיטיישן בהתחברות לאור האלוהי ולאל השמש….ברבאק שלכם, תנו לי לחזור למרספת, לגמרי לא כלואה במגבלות הפיזיות, לגמרי בפנים ולגמרי בחוץ. גם עכשיו ביימים האחרונים אני לא מצליחה להיות בבית. אייך שאני מגיעה הביתה אני עם כאב ראש. הלבד של הבפנים קשה לי נורא. בחוץ לא אכפת לי להיות לבד.

המרפסת היא המקום שהוא אקס טריטוריה שבו הכללים והחוקים לא פועלים, אבל הוא חלק מהבית שלי. אני לא מרחיקה או נפרדת, אבל אפשר בו אחרת. אפשר בו אני.

הבלבול

אין אקס טריטוריה. לא באמת. כשאנחנו אומרים שיש מקום שהוא “שום מקום” או “המקום האחר” אנחנו בעצם אומרים “כאן אני מרגיש אחרת”, “כאן אפשרי מה שלא אפשרי שם”.

האמונה הזו, שמביאה איתה נוחות זמנית וקושי מתגבר, היא אשליה בעצמה. אשליה מוחלטת. היא נחה על אמונה בסיסית יותר, שאומרת “העולם קשה ומסוכן, לא רואה אותי ולא מבין אותי, ואני צריכה למצוא לי מקלט, מקום מוגן שבו אני אהובה או לפחות לא דחויה או בזויה, בודדה או נשפטת לחומרה”.
האמונה הזו נובעת מן הטעות האנושית הבסיסית ביותר, שחושבת שיש פנים ויש חוץ, יש אנחנו ויש הם, ישנם אלה הראויים וישנם אלה הראויים לבוז, ישנם הצודקים וישנם הטועים, ישנם אלה שהם אור וישנם אלה שהם חושך.

האמת היא אחרת. האמת היא שאנחנו מרקם אחד נושם וחי. שאנחנו איננו נפרדים ולא יכולים להיפרד גם אם נרצה. כל הספינות בעולם לא יכולות לעשות אותנו אחרים ומנותקים וכל מעשה שנעשה לא יכול להיות אלא תנועה שתשפיע על הכל ועל כולם. כל המרפסות בעולם אינן יכולות להגן עלי מן הבוז שיכול להיות מופנה אלי, ואין שום יכולת או צורך להסתתר ממנו אלא למצוא את הבוז והיופי שבתוכי.

השער

בזכות ודרך האחר אנחנו מתקלפים מקרומים ישנים ומדומים ויכולים לנוח בשקט חי ואוהב. הרצון לבודד מה שנראה מסכן או מכאיב מעבה את הקרום הבנוי ממחשבות והגיון שהומצא על ידי השכל ואין לו אחיזה במציאות. מרפסות, מדיטציות מובנות, חומרים המיועדים לזרז מפגש את האנרגיה הצרופה או כל תנאי או צורה ותבנית, נחווים כמו הקלה או שמחה, ובעצם מגבירים את הפחד והחיכוך המסוכסך עם העולם.

כשנפסיק להתעקש להגן ולשמור, כשנשקיט את הרעש שעושים המאבק והמאמץ וכשניכנע לזרימה הטבעית של החיים בצניעות מהולה ביראה ופליאה, נהייה רבי חובל.נהיה אלה שרואים ושאפשר וכדאי לסמוך עליהם. לא אלה שרואים את המטרות ומתקדמים בנחישות לעברן, אלא אלה שרואים את היופי והחכמה המתגלים ובאהבה נענים להם, מתמסרים להם, נותנים להם לחולל רעידות אדמה ולערער את היסודות, ולהיות. פשוט להיות. אין דבר יציב מזה. אין דבר מחייה מזה. אין דבר אחר שאפשר או כדאי לסמוך עליו מלבד זה.

<< לפרק הקודם    |    לפרק הבא >>

הוא נוגע לא נוגע, עושה הרבה, סוחף אחריו רבים ואז נעלם, מסתגר, מתבודד ומתרחק מן העולם.
הוא כריזמאטי מאד, אומר את מה שאחרים חוששים לומר, מסתכל ישר בעיניים במבט חודר, ואחר כך יושב בבית לבד, רואה טלוויזיה שעות, ממעט לראות חברים כי זה מאמץ גדול בשבילו ומפחד מזקנה.

הוא מוצא את הדרך לליבן של נשים, מענג אותן בגופו, יודע את מאווייהן יותר משהן יודעות אותם בעצמן ומעולם לא היו לו אהבה באמת וקשר ארוך ומתפתח.

הוא טס לתאילנד, לומד בברזיל, מבקר מאסטר באיטליה ודואג שלא מרוויח מספיק, שהוא לא בונה לעצמו דבר, שאין לו רכוש ושאפילו אין לו פנסיה.
הוא מוכשר בטרוף, בכל מיני כישרונות. הוא יוצר ומרפא, מנחה ומטפל, יש לו ידי זהב וכמעט אין דבר שיגע בו ולא יתפעלו ממנו,אפילו ישתאו. הוא מתחיל וזונח, יוזם ומשתעמם, יוצר שותפויות שמתפוגגות ועוזב את מי שביקש את קירבתו.

כשאני מקשיבה איתו בשקט למה שקורה בתוכו, מקשיבים לאותו הדבר, שיוצר את חייו כפי שהם, הוא רואה את הפחד.
הוא מפחד להישאר במקום כלשהו או בקשר, כי אם יישאר יראה את הפער שבין מי שהוא רוצה להיות לבין מי שהוא. הוא מפחד שכשיראה את הפער הזה, ויכיר בגודלו, הוא לא יעמוד בכאב ובהכרה שגורלו נגזר עליו להיות בינוני ואפור.

היופי, המעוף, החכמה והאור שהוא מביא הם עבורו כיסוי, מסכה, הסוואה. הם מאפשרים להסיח את הדעת מהריק שנמצא שם באמת, מן הלקוי והפגום והראוי לבוז שהוא. לכן כל מחמאה או השתאות ממנו לא מרגשים אותו באמת ונתפסים אצלו ככיבוש, כהצלחה בקרב שבעצם כבר הפסיד בו מראש.

השער

אדם הוא מסתורין מתגלה. אדם המבקש לראות את טבעו, את מה שהוא באמת,אדם המבקש לראות מעבר לצעיפים, להסתרות ולמחיצות שיוצר השכל -יראה.

האמונה שאומרת, שאם אני לא כמו שחשבתי שאהיה- משמעו שאהיה בינוני ובודד, נשענת על אמונה בסיסית יותר שאומרת, שאני דבר מה קבוע ועשוי, שאני כמו חפץ או פעולת מכונה. מכאן שהכל נתון וקבוע, והעולם בנוי מסדרונות ידועים מראש שברגע שנכנסת אליהם גורלך נחרץ.

האמת היא שכשאני רואה שאני לא איפה שחשבתי שאני אהיה או אמור להיות, זה שער.

האמת היא, שכשאני רואה לאן הגעתי ומה יש לי, מה אני מבין ומה ההזדמנות בזה- אני בעצם מסתכל ממקום צר מאד שהשכל יצר. זהו בימוי של החיים, יצירה של השכל, עולם שהוא הזיה.

האמת היא, שהמקום המסוים שבו אני נמצאת הוא זה שדרכו אני יכולה לראות את עצמי, את ה”אני” שהמצאתי ואת היופי שבטבע האמיתי והנברא שלי, לא זה שבכוחי ליצור.ההסכמה לראות את עצמי באמת ,לא רק שאינה מובילה לדלות ושטחיות ראויה לגיחוך אלא פותחת שדות של אפשרות ויופי שלא יכולנו לדמיין כשגרנו בשכל.

בינוניות, אין דבר כזה. אין סולמות ואין אמות מידה. אדם אינו סחורה והוא לא מוערך על בסיס שוויו בשוק. כל אדם יחיד ומיוחד, על הידע והשכחה שבו, על היופי והבלבול שבו. בכל רגע הוא הזמנה לאחרים לראות, להיזכר ולהיות. עצם המפגש איתו יוצר תנועה של חיים ומהווה הזמנה להם לראות ולהבין חדש.
להישאר, להרגיש, לראות, להרפות, לראות מחדש, להיות, להיות, להישאר. להיות כמו מים שקטים שעליהם משתקף האחר, משתקף העולם.

<< לפרק הקודם    |    לפרק הבא >>

צריכה שלוש סיגריות כדי להרגע מגודל המשימה.כשאני מתחילה אותה אני רואה שבעצם היא לא כ”כ גדולה. כל פעם שאני עומדת מול משימה משהו ישר מקפיץ לי את רמת החרדה.אני בטוחה שאני לא טובה מספיק ומשם ברור כבר שאני לא יכולה לעשות.לא ממש.

עשייה אמיתית מצריכה ממני להיות יצירתית ואקטיבית וזה קשה לי. קשה לי להפעיל את זה. זה שאני צריכה להפעיל משהו בכלל זו הבעיה.
וזה לא נכון. יש לי תנועה טבעית. לא מפעילים את האקטיביות.היא שם. היצירתיות שלי, היא שם.

אז למה אני מאמינה לדיבור הזה של השכל? למה אני מאמינה לזה שאני לא יכולה. למה אני מאמינה לשכל שלי שאומר שאני לא יכולה ולא לך שאומרת שאני יכולה, ובפשטות אפילו?

מה קרה לכוח של האהבה שהוא לא גדול יותר מהחרדה ומההרגל?
אני מאמינה באהבה. אבל אני לא מאמינה בכוח של האהבה.

זה לא לבוא נקי ופשוט אל העולם. בלי נעליים.
יש המון התחלות, התרגשות, אנרגיה ואז זה נעלם.
אין לי אומץ לעמוד מאחורי זה
אני רגילה לחשוב שפחד דורש אומץ, וזה שטויות BIG TIME
ואז אני מרגישה תקועה.
אני מרגישה שכדי להתגבר על הפחד שלי צריכה להשתדל ולהתאמץ.
השכל אומר שזאת הדרך לגדול. זה להתאמץ להיות גדול יותר מעצמך. לראות את הפחד והחרדה וכן לשבת בכל זאת או להתקרב, ושהמקום הזה של החרדה ..שיקרה בו משהו בכל זאת. זה דורש מאמץ.

הבילבול

מאז ומתמיד היללה האנושות את הגבורה. אהבה ונאמנות, שייכות ומסירות, מחויבות והזדהות נקשרו בהקרבה, בוויתור על עצמך למען האחר, במעבר בתוך חישוק בוער או בנכונות לשכב על הגדר או לקפוץ על רימון שלוף ניצרה. שירים ופרוזה נכתבו על גבורה והקרבה, חלומות נחלמו, תקוות נלחשו והמחשבה הרומנטית מבוססת עליהם.

אומץ איננו נדרש. למעשה הוא מעוות ומכביד, שוחק ומסבך. אומץ בא מן האמונה שבלי מאמץ אין תנועה ובלי מאבק הכל מתפרק ומושחת. שיש סכנה, שאפשר לאבד ולהישאר חסרים, פגומים ומגוחכים.לכן כל מה שדורש אומץ בעצם באותה נשימה מזכיר לנו, שאנחנו בסכנה, שאנחנו שבריריים מאד, שעוד רגע והכל איננו.

כשאנחנו ניגשים לפחד עם אומץ, אנחנו שוכחים שאת הפחד יכולה ליצור רק מחשבה, אמונה חזקה שלנו, שמאיימת ומזהירה, מוקיעה ומתריעה.
לכן, כשאנחנו מפחדים, התחושות חזקות כל כך והמחשבה משכנעת וטוטאלית. רק זה קיים ורק זו האמת. מכאן מאבק, מלחמה ומאמץ עילאי הם מסקנה הגיונית. ומופרכת.

השער

פחד הוא מחשבה שמבוססת על “לא”. “לא” עכשיו או “לא” אחר כך.
לפעמים מזהיר הפחד מפני עצם היותי לא טובה מספיק, לא אהובה מספיק, לא חזקה או מאמינה מספיק- “לא” עכשיו.
ולפעמים הפחד מתריע מפני רפיון שיאפשר לאחר לקחת ממני את מה ששלי, לערער את השלמות שבי ולהפוך אותי לחסר או אפילו לריק.

ה”לא” קיים רק במחשבות. רק במחשבות ישנם תנאים ל-יש, לאהבה, ליופי ולשמחה. רק במחשבות קיימים פערים, בטבע אין כאלה. וגם לא יכולים להיות.
במציאות ישנו רק ה-יש. במציאות הכל בתנועה חיה וזורמת, כשדבר נותן דבר ויופי וחכמה חדשה מתגלים בזכות הזרימה וההסכמה להיות חי. עכשיו. כאן. ברגע הזה.

לכן, כשאני מפחדת, אני חיה בעולם שהשכל יצר. הוא עולם דמיוני. עולם שחי רק במימד המחשבות. עולם שקיים רק כל עוד אני מאמינה בו וחושבת אותו.
ההרגלים שאובים מעולם המחשבות, התנאים והמסקנות שהסקנו בעבר. הרגלים הם תמונות שעולות בנו שוב ושוב ומניעות אותנו כמו בובות על חוט. אנחנו הולכים במעגלים על אוטומאט.

קולו של אדם אחר, שקורא לי להגיע למקום שהשכל שלי אומר שאיננו, או לעשות מעשה בלתי אפשרי על פי המחשבה, הוא בעצם קולה של הנשמה שבי, שמזכיר לי את טבעם האמיתי של הדברים. זהו קולו של הידע שאיננו מגיע מן השכל אלא מן הפשטות שיודעת את הוויתם של הדברים.

כל שאנחנו מוזמנים לעשות כשנשמעת קריאה שכזו, הוא להסכים לתת לה להפריע. להפריע ממש. לנשום אותה פנימה. לבקש שתיכנס לנו מתחת לעור, שתשוט בחופשיות בתוך האיברים והחללים שביניהם ותפר את הסדר באופן יסודי ועמוק.

אז, בתוך השקט של הסוף, של דבר מה שזמנו הסתיים,עולים בנו בלי כל מאמץ או אומץ, חכמה ויופי שלא ידענו כמותם. ישר מן המקור, בתנועה קלה ללא מחיצות, החדש כאן.

<< לפרק הקודם    |    לפרק הבא >>