תיאוריית הקטסטרופה
אצלי במשפחה, כבר דורות, יש תאוריה של קטסטרופה אני לא יודעת בדיוק איך זה התחיל ומאיפה זה בא, זה לא באמת שאנחנו איזו משפחה ידועת סבל כזו. אולי זה קשור לזה שרוב הנשים במשפחה שלי היו אחיות ועבדו עם אנשים חולים רוב חייהם. בכל מקרה כבר כילדה קטנה היה נדמה לי שהworst case scenario, הוא גם מה שקורה בדרך כלל, מין תאוריית קטסטרופה של ילדה קטנה ותמימה שלמדה להאמין שכל מצב קודם כל, יסתבך ויהפוך ליותר גרוע.
זה לא שאני שלילית במיוחד דרך אגב זה רק פשוט תמיד היה ככה, אולי זה גם מה שגרם לי לבחור את המקצוע שלי ואז גם שם תמיד להמשך למקרים הקשים ביותר.
אתמול הבנתי משהו על תאוריית הקטסטרופה הקטנה שלי, בעצם כמה דברים.
קודם כל הבנתי, שיכול להיות, באמת, שלא היא לא תקרה, הקטסטרופה, אני לא מדברת על לחשוב חיובי יהיה חיובי, זה יותר עמוק מזה. זה לדעת שקטסטרופה זו רק אפשרות אחת מיותר ממליון אפשרויות ושרוב הסיכויים דווקא הן לא לטובת הקטסטרופה.
שתיים הבנתי שקטסטרופה היא לא סוף העולם. באמת. הרי שנים אני עם מטופלים שנמצאים באמת במקומות קשים מאד בחיים, עם אסונות אמיתיים שקורים, ותמיד אני אומרת שזה לא חייב להיות סוף החיים, אלא רק אולי סוף החיים כמו שהכרנו אותם עד עכשיו, זה לא אומר בהכרח שהחיים יהיו קשים או עצובים מעכשיו – זה בדרך כלל יקרה רק אם נשווה את עכשיו ללפני כל הזמן. אבל בטוח הם יהיו אחרים. אני תמיד מנסה יחד איתם למצוא את היופי במצב החדש ולפעמים זה ממש מצליח.
שלישית הבנתי שבכל קטסטרופה יש אור ויופי, כן זה קצת היפי להגיד אבל אחד הדברים החזקים שהבנתי מלחיות כ”כ הרבה שנים לצד הקטסטרופה זה שהיא לא נוראית כמו שחושבים, לפעמים היא מפתיעה, לפעמים היא מחזקת, לפעמים היא מקרקעת חזק כ”כ למציאות שאפשר רק להסתכל לה בעיניים, לאהוב אותה, כי זה ככה.
חיים
אני יכולה להמשיך לחיות ככה תמיד, חופשיה, מפלרטטת, חזקה. לכאורה.
אני יכולה לנסוע לאן שאני רוצה ומתי ועם מי. איך שבא לי ומתי.
אני יכולה לצאת להרפתקאות משוגעות מסביב לעולם כל רגע, להיות עם מי שבא לי ואיך.
וזה מפתה. מאד. פשוט להשאר ככה.
אבל אני כבר לא יכולה להתעלם ממשהו אחר שנובט שם עמוק, בתוך הבטן שלי, משהו שהספיק לו מאופציות ואפשרויות אין סופיות משהו שיודע שהחופש הזה, בצורה הזו. נגמר זמנו. ולא כי זה רע, אנשים סביבי חיים ככה כל החיים,אני יודעת גם כמה שזה ממכר.
אבל אני מסתכלת על חברה שישנה אצלי על הספה, הכל פתוח לפניה ולאן שתנשוב הרוח תנשוב גם היא ופתאום אני לא מקנאה בה בכלל. נגמר לי להתעסק באחר כך, נגמר לי להתעסק במה שיהיה בקיץ, או בחורף או בעונה שהיא לא עכשיו, נגמר לי לדעת שכולם עכשיו שם ואחר כך הם יהיו שם. כי ככה זה. אז מה ככה בשבילי?
אני מסתכלת בפרצופים סביבי, הגבר שאני איתו והגבר שאיתו הייתי , וחושבת כמה באמת האמנתי שאני מבינה ושולטת במה שקורה ויכולה להחליט או לשלוט על מה שיקרה. שטויות.
החיים, הם גדולים יותר מדיסני . ובטח תסריטאים יותר מופרעים ממנו .
החיים , אם רק נותנים להם רגע יכולים פתאום , רק מתוך זה שהחלטתי , שאמרתי כן , לסדר את כל הקלפים מחדש, איזה, הם בכלל עוברים פתאום לשחק כדורגל.
הכי קשה תמיד היה לי לדעת מה אני רוצה, באמת, היה לי קשה לשבת רגע בשקט ולהקשיב בבאמת למה פועם אצלי, הכי קל לי ללכת לפי מה שצריך או מה שנוח לאנשים או מה שהם רוצים, זה תמיד היה ככה, לא ממקום של לרצות דווקא אבל כזו הייתי תמיד, זורמת, מטפלת , מקשיבה קודם לכל הדעות והקולות שבעולם ורק אחר כך רואה.
ופתאום מצאתי את עצמי מול החלטה חשובה כמעט גורלית, איך אני רוצה שתראה המשפחה שלי, ומי יהיה האבא של הילד שלי. ושוב כל הקולות והעצות וההפחדות וגם כל האהבה והתמיכה של כולם והכל היה ענקי ומפחיד ומבלבל ושוב מצאתי את עצמי לא יודעת. מה . אני . רוצה.
ברגע אחד של שקט. לא מצאתי את מה שאני רוצה , זו בכלל לא הייתה השאלה הנכונה לשאול כל הזמן. אלא יותר, מה בתוכי הגיע זמנו.
לנוח . לקבל החלטה, ואז להתחיל לצעוד בלי לדעת את הדרך או לאן היא מובילה פשוט להפסיק לשבת על הגדר ולתת מתוך אהבה גדולה לחיים לנהל את התסריט. בחיי שלא חשבתי שהוא יצא מופרע כל כך.
פתאום גם הבנתי מה ההבדל בין כל האפשרויות פתוחות ואני מבולבלת לבין כל האפשרויות פתוחות כי ככה זה תמיד, זה לא באמת קשור להחלטות שלי או למעשים שלי, זה ככה , זה בא מתוך הקשבה לתנועה שנפתחה לא מתוך זרימה בלתי תלויה בזרם של החיים. הבנתי שכל האפשרויות טובות באותה מידה ובשום אופן לא קשורות לכמה והאם אהיה מאושרת. מי יהיה האבא של הילד שלי ואם בכלל יהיה לו כזה לא יכול לשנות , באמת, את כמה שמחה אהיה עם הילד שלי.
ברגע שהתחלתי לצעוד , האפשרויות כמו נפתחו מעצמן.
ברגע שהתחלתי לצעוד, גברים ודברים הופיעו בכל אחד מהם הייתי יכולה לבחור והייתי יכולה גם שלא.
ברגע שהתחלתי לצעוד, כל הקולות סביב גם החריפים ביותר נשמעו כמו אהבה ורק אליה הקשבתי , רק אליה.
ברגע שהתחלתי לצעוד , לאט לאט גם יכולתי להתחיל להוביל, ולסחוף את כולם אחרי.
בוקר
קמתי היום בבוקר נחושה, עם החלטה שהיום אני לא אמסמס את היום הזה על כלום ואעשה את כל מיליוני הדברים שאני רוצה לעשות וליצור.
אז התחלתי. דיברתי עם אנשים, יצאתי מהשבלול והתחלתי את התנועה, לאן זה לא באמת משנה. חשתי את האש בוערת בי בבטן ממש.
ואז, עם המכשול הראשון או האתגר או הסירוב, ברגע שראיתי שדברים לא ילכו כמו שרציתי, לא יזרמו. קפאתי.
אני מכירה היטב את התחושה הזו. יש בי ילדה בכיינית, שמסרבת להכיר בלא והיא מנפחת את הלא לכזה הר גדול, שאין שום דרך לעבור אותו. ברגע הזה אני רואה רק את הסירוב ואת הקשה שבעולם, את זה שהכל וכולם נגדי והנה שוב לא מבינים ולא רוצים בטובתי , שסתם קיוויתי שוב שהכל יזרום חלק והנה העולם הוכיח לי, שלא ילך לי כלום בקלות.
משהו בי ממש מסרב להאמין שאם יש איזשהו קושי אז זו הדרך הנכונה, אם דרושה עוד קצת התאמצות אז ממש נגמר הסיפור מבחינתי.
אני כ”כ מתקשה לעבור את הסף הזה בעצמי, את הבוקס הזה בבטן, שמקפל אותי לשניים ובבת אחת אני מוותרת, לא מצליחה לראות שוב דרך מעבר בחומה הזו.
הדבר המצחיק והמתסכל בכל זה הוא, שאם זו הייתה חברה שמייעצת איתי או אחות או כל אחד מהמטופלים שלי, הייתי מוצאת כבר אלף דרכים לראות דרך, והייתי גורמת להם בד”כ לראות שזה לא הסוף אלא רק עוד מדרגה שצריך לעלות בדרך. או לרדת. זה לא משנה. אבל אצלי נוצרת כזו חומה שאי אפשר לעבור. הכי קל להתקפל ולוותר מראש ולהשאיר את הכל כמו שהוא, כמו שאני מכירה היטב ולחיות עם הטעם של ההחמצה שהפך עם השנים לטעם מוכר כ”כ.
הבלבול
המינד מספר לי, שאם אני צריכה להתאמץ אז בטוח אני צריכה לוותר על משהו. אולי אפילו על משהו שאני לא רוצה לוותר עליו בכלל. כמו החופש שלי. או הכסף שלי. או שאצטרך להתפשר .או להפוך להיות כמו כולם.
המינד מספר לי, שבמקום שלא נוח לי להיות או אם יש משהו שלא בא לי בקלות הוא בטוח לא הכיוון ולא הדרך, כי אחרת הייתי שוחה שחיה חופשית .
המינד מספר לי שיש כוחות בעולם , שכרגע פועלים נגדי ,כדי שלא אצליח ואזכור שאני לא שווה.
נפרדות, עולם קשה שבא להרע לי, אני נגד כולם, צריכה להילחם על מה שמגיע לי. משהו מגיע לי או לא מגיע לי .
כל אלו כבר מושגים שעבר זמנם .
השער
האמת היא לא שאין אף פעם קושי, כן לפעמים קשה, לפעמים הדברים לא מגיעים כמו שרצינו ותכננו. לפעמים אנחנו מתבקשים לעבור את הסף הזה בעצמנו. אבל בעיקר אנחנו מתבקשים להיות קשובים וכנועים לתנועה בלי לנסות לנחש לאן הזרם צריך לזרום ולאן אנחנו צריכים להגיע אלא מה הגיע זמנו, איזה שביל נפתח ואיך אני מתגלה מחדש לעצמי כשאני צועדת בו, עם כל מה שיבוא בדרך.
ואצלי מתעורר קול שאומר , שאין עוד למה בעצם לחכות, אי אפשר יותר להאמין שכל הנסיבות יהיו הכי מדויקות ואז. או שמישהו יבוא ויציל/יעזור/יושיע . הגיע קץ הזמן הזה של הפחד מהעולם. העולם מפסיד אותי כשאני מפחדת ממנו ואני אותו .
האמת היא שמתוך הקשבה שקטה, אין מאמץ ואין עבודה קשה. אין הרים שצריך לעבור ואין גמדים שצריכים לפחד מהם , כלזה פשוט נעלם . וזה בדיוק ההבדל בין ידיעה והבנה , בין מאמץ לשקט , בין רגשות ומחשבות לבין אמת פשוטה.
סביב
לאחרונה אני מסתכלת סביב פוקחת את העיניים ורואה פחות ופחות אנשים סביבי.
נראה לי שזו כבר בכלל לא שאלה של בדידות אלא שאלה של מי מתאים למתי.
הגבר שעמד לצידי כל השנים האחרונות, האם הוא מתאים או יכול בכלל להמשיך לעמוד שם? והחברה ההיא הטובה? זו שנדמה שעברנו הכל יחד, האם היא יכולה?
פתאום התעייפתי נורא.
מההוא שלא רוצה או לא יודע מה הוא רוצה, מההוא שרוצה ומפחד ובדרך גם נורא גאה בזה שהוא אומר שהוא מפחד. מההוא שרוצה רק זיון אבל מספר לי שהוא רוצה לחלוק אהבה איתי, כאילו שבכלל אכפת לי.
התעייפתי מאנשים שלא רוצים לשלם והתעייפתי מלא לרצות להיות הכי טובה בגלל זה.
נמאס לי מכעסים ודרמות , משקרים ומזה שכולם אבל כולכם חושבים רק על עצמם כל הזמן.
ונמאס לי שלי לא נעים להיות ככה, שאני תמיד מסתכלת קודם עליהם קודם מנסה לראות אותם ורק בסוף נותנת איזו דקה בכלל לבדוק אם זה מתאים לי באמת. וגם אז בכלל לא יודעת.
בא לי להיות מסוגלת להיות לגמרי לגמרי אנוכית, להגיד זו אני, אני באה באהבה, אני באה בטוב, קבלו את זה כבר או שתלכו לעזאזל! כי זה מה שמתאים לי.
הבלבול
אני לא יכולה להיות אנוכית. לא באמת. לא כי אי אפשר אלא כי זו לא באמת מי שאני, וזה גם לא באמת מי שכולם, זו רק עוד צורה שלמדתי כדי להתגונן מעולם אכזרי ורע שצריך להתגונן מפניו, המיינד מספר לי אלפי סיפורים על כמה שצריך להישמר, שכדאי לא לחשוף את הקלפים ובטח לא את הלב, שבטח ינצלו את זה ואז ישתמשו וישפילו ואצא פחות , אצא פראיירית מול מישהו שחשב רק על עצמו.
השער
האמת היא , שאין אפשרות כזו. לא שאהיה מושפלת , ולא שאצא פחותה.
האמת היא שאם אני אסתובב בעולם כמו קבצנית שמגינה על עצמה ושומרת אז זה כל מה שאראה וכל הנסיבות יסתדרו בצורה שתוכיח למיינד שלי שאני צודקת, שיש מפני מה להישמר והעולם הוא מקום אכזרי ומסוכן, ושכדאי שאשמור על הלב שלי קרוב לקלפים.
האמת היא שלא ככה אני רוצה לחיות, אני רוצה לפזר את כל הקלפים מראש הבניין בלי שיהיה לי אכפת מי יראה , אני רוצה לציית ולהתמסר בלי פחד על מה זה יגיד עלי , כי אני יודעת שזה לא יגיד עלי כלום. זה פשוט לא יכול.
אני רוצה לדעת שאני מביאה ברכה לכל מי שסביבי , לדעת שלהיות באהבה עם מישהו לא אומר שהכל כל הזמן טוב אלא שזו קריאה להתעורר אחד דרך השני. אני רוצה גם לדעת שלשביל הזה יש קצה (ולאוו דווקא סוף) שאנשים יכולים לבחור להגיד כן לריקוד משותף וגם יכולים לבחור להגיד לא . לפעמים זה יהיה סוף הדרך ולפעמים הדרך תהפוך למשהו אחר.
זה להיות אהבה.
היא איתו כבר לא מעט זמן
היא אתו כבר לא מעט זמן, שבע שנים נדמה לי. הם עברו הרבה ומזמן היא כבר חשבה, שזה מספיק, שעליה לעזוב.
היא מסתכלת בשקט, לא ממהרת ובאמת למודת הפתעות וניסים, ככה שהיא מחכה זמן ארוך יותר בין הרגשה למסקנה, בין שאלה ותשובה פסקנית ונחרצת.
כשניסתה ללכת מצאה את עצמה חוזרת.
שוב ושוב, היא למדה, שהיא אוהבת באהבה שאיננה נפסקת אפילו כשדברים כואבים קורים, אפילו כשאין וחסר מה שכל כך רצתה שיהיה.
הרבה זמן היא לא ידעה אם תרצה אי פעם ילדים. שוב ושוב היא התחילה קשרים, שהייתה בטוחה שיש בהם את מה שנדרש, כדי שיישארו, כדי שיהיו כאלה שייקחו מעבר לעכשיו, מעבר למפגש של גופים, של אישיויות, של צרכים ופחדים.
בכל פעם שלא כך קרה, המסקנה הייתה שזו היא שלא יודעת לאהוב, שזו היא שכועסת ולא מרוצה, שזו היא שבעצם לא יודעת באמת להיפגש.
רק לאחרונה פתאום נהייה לה ברור, במן ידיעה שקטה ובלי מאמץ, שהיגיע זמנו של ילד בחייה. היא הרגישה את זה בשקט ובביטחון שלא משאיר הרבה מקום לשאלות. היא עוברת את הבדיקות, היא מחכה לתוצאות, פוגשת רופאים שאינם תמיד נחמדים וחייה מתהפכים די בבת אחת.
הדבר הטבעי והפשוט היה לפנות אליו, להזמין אותו, להרות יחד. היא מכירה את הפחד שבו, את תחושת האימה ממשהו שסוגר עליו, ממשהו שיקבע לו מה יקרה אתו, שיגביל את החופש שלו ללכת לאן שירצה, להיות היכן שיבקש לעצמו ולא להיות ברגע שאינו חפץ יותר.
השיחות היו ארוכות, מסובך בתוך פחדיו, מבקש לאהוב, כרוך אחרי הדברים שהוא מאמין שאינו יכול בלי, מפחד לסרב ולא מצליח לומר כן. המסלול היה פתלתל, בכל עיקול היה נראה פיתרון או נגלית דרך, שמיד הלכה והתערפלה, או התהפכה לחלוטין.
יש לה תנועה בעיניים שכבר למדתי להכיר. זו תנועה רכה מאד של סגירת העפעפיים בריפרוף קל, שמספרת על פרק שנגמר בתוכה. על הפנים שלה לא רואים שום דרמה, הגוף שלה כמעט לא זז, אבל אני מרגישה את הלב שלי פועם חזק, ואני יודעת שאני עדה להתרחשות.
בשקט היא בחרה להרות מתרומה. היא יודעת שהוא לא מצליח. היא יודעת שהיתה רוצה שיוכל אבל העפעפיים אומרים, שהוא לא. היא עייפה מהשיחות, אבל לא ממש בגלל זה. היא רוצה להתחיל, אבל לא בגלל זה. קשה גם לה, כי זה ממש לא כפי שהיא חשבה, אבל לא בגלל זה. לא בגלל זה היא עוברת הליך של החזרה, בהרדמה, לא מן הזרע שלו. לא בגלל כל אלה.
היא מסתכלת אלי בעיניים פשוטות וחיות מאד, ואומרת-זה מה שהוא יכול, וזורחת כשהיא מספרת לי, שהיא בהריון.
היא מחייכת ויודעת, שההריון הזה יחבר אותו לחיים.
היא שמחה.
הבלבול
הרבה פעמים נדמה לנו שנחנו יכולים לסרטט את חיינו, כמו לראות את מה שהיינו רוצים ,עם צורה ברורה ותבנית ואז לפעול לפי התוכנית כדי שנקבל את מה שאנחנו רוצים כמו שאנחנו רוצים.
המיינד מסדר לנו תוכנית פעולה-למשל- גבר, ילד , משפחה. ככה. סדר .
ואז אנחנו נחליט מה טוב ומה מתאים לפי אם זה הולך לפי התכנית או לא , אם דברים קורים, מתממשים , נהפכים למציאות . אם הם מתאימים את עצמם.
באופן הזה המיינד תמיד תלוי באחר , ברצונות שלו בפחדים וביכולות שלו. תמיד תלוי במה שיש ובמה שאין לדעתו.
המיינד הוא ממלכת התנאים.
השער
האמת שאין תשובה אחת מוחלטת, לשום דבר. ואין סדר ולא יכול להיות שמה שהגיע זמנו, תלוי במשהו או במישהו אחר.
זה גדול יותר מאין סוף אפשרויות, זה חזק יותר משחור ולבן של המיינד.
לפעמים דווקא ברגעים שמתנפצת הפנטזיה ונשבר החלום, אפשר פשוט לראות את מה שיש, את מה שלפנינו, דווקא כשמשהו שרצינו כ”כ כבר לא נראה אפשרי, מתוך זה, מתוך להיות בחיים. החיים. עצמם . נראות כל הדרכים ומתוכן אחת זוהרת כ”כ שאי אפשר פשוט ללכת בה.
התנאים נגמרים ,דווקא כשהם הופכים להיות בילתי אפשריים, אז , אנחנו מגלים שלא היו באמת תנאים, שהמצאנו אותם וזה משאיר אותנו חופשיים לאהוב ולהיות בעוצמה , ביופי ובנדיבות כל כך גדולים שאי אפשר לעמוד מנגד.
גברים מבלבלים אותי
אני אוהבת בנים. באמת. אני אוהבת אותם, איך שהם משחקים בכדור, ומנגנים בלהקות, ולוקחים ברצינות את התחביבים שלהם, איך שהם קונים ציוד, ואוהבים לתקן לבד שטקר, וביחד אופנועים, איך שהם סתומים לפעמים ואיך שהם רגישים כשהם לא, איך שהם נראים חזקים אבל רק בא לך להציל אותם כי הם באמת אבודים ושבריריים, איך שהם מסתכלים עלי כשאני צוחקת או רוקדת ואני קצת מתאהבת בעצמי דרך המבט שלהם. איך שאני נקשרת. מספיק שכייף לי עם מישהו באמת ואני כבר יש לי תכניות בשבילנו למחר, להמשך השבוע, למתי ניקח ספייס קוקי, לאן נטוס בסוף השנה ואיך עדיין נהיה זוג טוב עוד שלוש שנים עם ילד. זה פשוט קורה. אני רואה איפה אנחנו מתאימים ואיפה פחות, על מה נריב ואיך נפתור את זה, איך יהיה לנו כייף לשחק עם חברים ואיך יהיה קשה כשאני ארצה יותר והוא ירצה פחות. אני לא עושה כלום כדי לראות את זה. זה פשוט קורה לי מול העיניים. ואז אני מסתובבת עם התמונות והתחושות האלה, ומתבשל בי החשק לפעם הבאה שנפגש, אני מתרגשת לחשוב עליו, ולדמיין איך שוב ניגע, ואני בכלל קצת מאוהבת כבר.
נפגשנו 3 פעמים לפני שנגענו, ואף אחד מאיתנו לא מסורתי. זה פשוט לא קרה ואף אחד לא גרם לזה לקרות. בפעם הרביעית בילינו 24 שעות ביחד וכמו בפעמים הקודמות היה ממש כייף. הוא נשאר לישון אצלי ולקח לנו עוד שעה לגעת גם כשהיינו כבר במיטה. ואז כשנגענו ולא ברחתי ולא צבעתי אותו בצבעים של אחרים, הסתכלתי עליו והייתי אתו וראיתי אותו ואותי ואותנו. זה היה חדש וזה היה באמת. ואז כמו בכל הקלישאות, הוא התמסמס לו, חצי קובע, חצי מבטל, אבל בכל זאת שואל מה אני עושה מחר, ואז שוב ואז אני אומרת שזה לא יפה למרוח אותי והוא אומר שזה באמת לא יפה אבל גם לא בכוונה. אז נפגשנו שוב עם עוד חברים וכמו לא היה דבר, כאילו לא בילינו 24 שעות ונגענו ושכבנו והתנשקנו. צעד קדימה, שניים אחורה סקובידו בתחת שלי. למחרת קבענו ללכת למועדון, שוב עם חברים, והיה אוקוורד, שוב אני מתקרבת והוא פסיבי. ואני הרי באימון, אני בטרנספורמציה, מתבוננת, לא נופלת להרגלים! מקשיבה למה שקורה ולא מחפשת ודאות בכוח, אבל כשהשאלה יושבת לי על קצה הלשון כבר יומיים ואז בדיוק עובר לידי בחור תימהוני-חתיך, מאלה שמלהקים לתפקיד המלאך בעולם הסיפורים, ניגש אלי ואומר לי בגרמנית- “כולם מוכרחים לדבר על הכול” ואני מודה לו על העצה המדויקת ואומרת לבחור שלי, “שלי” (רחמנא ליצלן) – “תשמע, אני לא מצליחה לקלוט אם אתה בקטע שלי או לא”. והוא אומר לי “זה בגלל שאני בעצמי לא יודע” ואז מלמל משהו כמו “אם זה בקטע של לעשות כייף וצחוקים ביחד אז…” נדמה לי שאח”כ הגיע “כן” אבל אני עוד הייתי ב”אני לא יודע” וב”כייף וצחוקים”. בטח שכייף וצחוקים, הכי כייף וצחוקים, אבל בשביל כייף וצחוקים צריך גם להיפגש, לא?! כייף וצחוקים…
אני כועסת, כי אני יודעת שאני זאת שבריאה פה ולא מבינה מה קורה לכולם! מה זה הקושי הזה? למה לעצור כשמשהו זז? למה להתרחק כשמשהו מתקרב? אני יודעת את התשובות, זה פחדים, פחד להיפגע ויותר מזה פחד לפגוע. “מה יקרה אם אני פתאום לא ארצה…?” ואם זה יגמר, אז מה קרה? ואם מישהו יפגע, אז מה? מרב שמפחדים שזה ימות, לא הותנים לזה לחיות מלכתחילה. ואין לי כוח לזה יותר. נמאס לי מהאווירה הלא מתחייבת בעיר הזו, או שאולי זה הדור הזה, או הגיל הזה, או גברים בכלל, או סתם אנשים מסוימים? ואם באמת נמאס לי מזה, למה זה מה שאני נמשכת אליו ומושכת אלי? אולי אני מחפשת מישהו ללמוד איתו? או ללמד אותו? מה? שזה בסדר להתקרב? “להסתכן?” להתערבב? להיפגע ולפגוע? איףף כמה קלישאות. ובכלל רציתי לכתוב על כמה שזה כל כך מעסיק אותי. היה אולי שבוע בחיים שלי שלא היה לי אף אחד בראש. שבוע! זהו! זה היה כמו לגלות חדר חדש במוח שלי, או אולי יותר נכון לגלות שהחדר שהוא המוח שלי הרבה יותר גדול ממה שחשבתי, עכשיו כשהוצאתי כמה דברים. גברים. גבר. ליתר דיוק. שבוע. ואז הגיע הבחור הלא מסורתי, ודייט אחד, וואלה, חמוד, דייט שני, יש עניין, שלישי, אנחנו יכולים להתאים..! והופ, עתיד וכל זה. הם מבלבלים אותי, מוציאים אותי מאיזון, מפזרים אותי, מושכים אותי, מעוררים אותי, ואני תוהה, בודקת, האם אני באה למלא חלל? האם אני נזקקת? או שזה פשוט משהו שקורא לי, שבא לי, טבעי מבפנים, כי ככה, עם כמה שזה נשמע רוחני ולא יודעת מה, אני פשוט באמת מפוצצת באהבה והדבר המתבקש ביותר הוא לזרום ולהזרים אותה פנימה והחוצה ולצדדים. אז נכון, אני אוהבת חברים וחברות וחתולה ויצירה ולהתקלח ולראות סדרות ולטייל ופרחים ואת השמיים והגשם והשמש אבל מה כל כך קשה עם לאהוב גבר?! כאילו, לי זה לא קשה, למה קשה להם? ואז אני שניה מרגיעה את הדרמה וחושבת: אולי לא כזה קשה להם, אולי זה פשוט לא קרה לו איתי, אולי הוא לא מרגיש את זה. את מה שאני מרגישה. בלי יותר מידי התפלספויות, לא בא לו עלי. לא התאהב, נגמר הסיפור. אבל עדיין אני תוהה, איך זה שאני מתאהבת כל כך בקלות…?
אמרתי שאני אוהבת בנים. אולי כשאתחיל לאהוב גברים זה יהיה אחרת.
הבלבול
המיינד עסוק בלכאוב, הוא תמיד בא לעשות סדר בדברים: אם הוא אמר שלא אז בטח לא הבנת, בטח לא ראית באמת. בטח טעית. הוא מיד מספר לך סיפור לא נכון על איפה נשים וגברים הם שונים, כי אנחנו כל הזמן רוצות והם כל הזמן לא או לפחות חלק מהזמן. הוא עסוק בלכאוב את ניפוץ החלומות והתקוות, עסוק בהכללות ולנסות לקרוא סימנים שלא קיימים. הוא עסוק כל הזמן בבחוץ , בו, באיך הוא יקבע את מה שיש או מה שאין ובאיך זה ישר ישפיע עלי, יבלבל , יטריד, יטריף ממש. מה עשיתי? מה עוד יכולתי לעשות? איפה הייתי יכולה לעשות פחות? איך איבדתי אותו? את זה? את הסיכוי שהוא יהיה שלי?
השער
האישה רואה את הנצחי, רוקדת עם הנשמה. היא תמיד תראה את הלב הרחב, את הכמיהה להיפתח, את הרצון להיות חלק ולהפסיק לפחד. אבל אולי בתוך כל זה מתוך רצון אמיתי בקרבה היא מפספסת את מי שמולה, את הגבר הזה שמודע לנשמתו אבל מסרב לה, מפחד ממנה, נעלם בתוך בליל של הסחות ותירוצים וכעסים כדי לא להקשיב לקריאה האמיתית שנקראת. אז בנקודה הזו מה עוד נותר? לוותר? ללכת? להישאר עם תחושת הפספוס? לא על מה שלא קרה אלא על זה שלא הצלחת לדייק מספיק את ההקשבה?
איך לדעת כאישה לקרוא לו?
אם יש לך תחושה שאת רואה פה משהו שמסתתר מתחת לקליפה ומבקש להתרחש מתוך הנשמה, אז יש לך אחריות להישאר ולהוביל את זה, גם אם יסתבר ש”טעית”. אבל הקליפה עוד שם, עם פחדים והרגלים ודעות אין סוף, ואי אפשר להתעלם ממנה, אז כשאת מרגישה או אומרים לך שאת לא רואה – את יודעת להישאר, ושהנשמה תמצא דרך להראות ואת עוד מעט תראי, אבל אל לנו, לגבר ולאישה, לפרש את ה”אי השמיעה או הראיה” כהוכחה שאנחנו לא מספיק טובים/לא יודעים להקשיב. האחריות שיש בלא להפסיק להקשיב לנשמה שלי ושלו היא זו שמשאירה את הסקרנות והלמידה ההדדית שתראה לי ולו ולנו אם ואיך אנחנו נעים ביחד או לחוד. אבל כשלא זוכרים להקשיב, כשמסירים אחריות, יש תסכול, נפרדות וכעס אלים. כלפי עצמי וכלפיו.
הוא מוכרח ללכת לסדנא
הוא מוכרח ללכת לסדנא. הוא מרגיש שהוא חייב את זה לעצמו. הוא מרגיש שזו זכותו. נכון, היא מבקשת שלא. שהפעם לא. היא מבקשת שלא, כי קשה לה עשרה ימים בלעדיו עם הילדים, כי היא בהריון, כי היא לפני לידה, כי היא לפני סדנא שהיא מנחה בפעם הראשונה (היא רק פתחה עסק). כל אחת וחייה, כל אחת והרגע הזה שלה. אבל הוא מוכרח. נכון, הוא גם היה בשנה שעברה. נכון גם מטעם העבודה לפני שלושה שבועות. הוא היה זקוק לזה. הגוף שלו אותת לו. מה הוא יכול לעשות אם הוא זקוק לזה.
הציניות שלו, זה הוא. ככה הוא. שתסתדר. ככה הוא משייף את השכל שלו. ככה הוא נע עם הרגשות שלו. ככה הוא אותנטי. חופשי. ואם היא כואבת, זה כי היא מוגבלת. רגע. הוא כבר יסביר לה. הוא כבר יראה לה למה היא לא חופשיה. רק שנייה, קודם הוא יקבל את מה שהוא רוצה וכרגע הוא רוצה שלא יגידו לו לא לעשות, את מה שהוא עושה. ואז הוא יסביר לה, שזה שהיא לא יכולה לקבל אותו כמו שהוא, זה משום שהיא מאמינה שהיא מוגבלת והיא לא .ושתבין את זה כבר, כי הוא כבר רוצה שהיא תזכור לא לעצור אותו כשהוא ציני, גם אם זה אחרי שפתחה את הלב, אחרי שכאבה והוא עושה ממנה צחוק בדבריו המגחכים. גם שם, לדעתו, היא פעלה מתוך תשומת לב של פחדנים ל-מה שהאחר יחשוב או ירגיש. לא זרמה. לא עשתה מה שמתחשק לה. מוגבלת שכמותה.
השיער שלה שהיא מלטפת שוב ושוב, הבגדים הקטנים והגוף השופע שיש לה זכות לחשוף כי היא חופשיה, התנועות המפתות שמהנות אותה ומזכירות לה כמה כוח יש לה, הם העוצמה שלה, הם היא. והוא, שמבקש אותה אתו, שמבקש ריקוד משותף ורוצה לדעת אם היא מבקשת אותו, ואותו במיוחד- הוא מפריע לה במפגן החופש ובמגילת הזכויות. שיזוז וידע את מקומו. שיהיה גבר ולא יבקש דבר ושייתן לה לחגוג את צרכיה ולהרגיע את פחדיה ללא הפרעה. בבקשה!
הבלבול
חופש, צרכים רצונות.
המחשבה אומרת לי שאם לא אקבל את מה שאני צריכה או את מה שאני רוצה, עדיף לי להיות במקום אחר. שאם מישהו לא מספק את הצרכים שלי , עדיף כבר שאהיה עם מישהו אחר.
המחשבה מספרת לי שאפשר להפריד ביני ובינו , והפה שלי כבר מוצא את המילים להפריד- להכאיב- ליצור פער.
המיינד שלי , המסודר, שמנסה שהכל יהיה הגיוני שמנסה שהכל יהיה סיבה ותוצאה כבר ימצא את הלמה לא. למה לא לראות את מי שאהבה נפשי ולדעת שלפעמים מה שאני רוצה וצריכה לא משנה בכלל. מה כבר יכול לקרות לי? ארגיש מטופשת? מנוצלת? שלא מקשיבים לי? שיש משהו חשוב ממני? אז מה ? .
המיינד הוא יצור מרוכז בעצמו, שומר על עצמו וגאוני בכמה תירוצים הוא יכול למצוא כדי להישאר לבד, בטוח, הגיוני ומסופק.
השער
אהבה, אפילו רומנטית , גם רומנטית ,היא לא מוצר . אהבה היא הבריאה היא מצב של הוויה היא רק רק יש , אין בה חסר ואין בה אין. אין בה על חשבון ואין בה במקום , אין בה תנאים ואין מה שיתממש .
באהבה אין מקום לאנוכיות והיא לא יכולה להפוך אף אחד ואף אחת למטופשת ומנוצלת זה פשוט לא אפשרות.
בית , משפחה , הריון וכלים בכיור הם לא שלשלות שמונעות חופש רק כי באותו רגע אני לא יכול לעשות מה שאני רוצה. באותו הרגע שאני רוצה את זה.
אהבה זה לעצור ולהגיד כן, אני רוצה למדוט כרגע מתחת לעץ אלון עתיק אבל במקום אני אכין ארוחת ערב לילד שלי או אשב עם בן הזוג שלי רק כי הם עכשיו כאן . וגם אני. וכי אין שום סיבה להעלם .
להיות שייכת
פעם, כשעוד הרגשתי שייכת לשבט, שאלתי את עצמי לא פעם מה זה באמת אומר להיות שייכת בכלל ולשבט הזה בפרט. כן, כבר מאז ולפני הרבה שנים, כשהשם הזה קפץ לי פתאום לראש, הסתכלתי סביב וראיתי שיש כמו קבוצה שאני לא באמת חלק ממנה. הרבה שנים מאד רציתי להיות. טוב בואו נודה על האמת, הרבה שנים רציתי להיות חלק ממשהו ואף פעם לא הרגשתי שהצלחתי. עד היום , בכל מקום אני מרגישה שאני כמו חתיכה שלא מתאימה היטב לסביבתה, אף פעם לא יושבת ממש בשקט בן כל החתיכות מסביב.
היום אני יותר בנינוחות עם זה ולמדתי לאהוב את זה אפילו, לפעמים, ולפעמים אני עדיין מאד מרגישה כמו יצורה. אבל אז זה ממש לא הסתדר לי והכביד עלי .
אפשר היה לחשוב שבשבט הילדים האבודים, שכל כך מתגאים באינדיבידואליות שלהם, זה באמת ככה , אבל אני תמיד הרגשתי שכמו בכל קבוצה יש איזה ניסיון ליישר קו ולאחד את השורות שבאיזשהו אופן אנשים יהיו דומים וזה יקל על יצירת קבוצת ההתייחסות הזו ולכן אנשים ינסו להתאים את עצמם לכלל, שמנסה להיות יוצא מן הכלל. נשמע הגיוני לא?
אבל אני רוצה לכתוב על עצמי. אני רוצה לחזור לילדה טובה סך הכל רעננה , שעם כל כמה שהמשפחה שלה היו לה את הדפקות שלה, היא הייתה מתפקדת ודי אוהבת. וכן כן למדתי שם המון עיוותים לגבי אינטימיות ולגבי זוגיות וחום אבל so fucking what , נתנו לי להיות לגמרי מי שאני גם אם זה היה לעיתים די ביזארי , לא דחפו אותי בשום כיוון מסוים (לפעמים קצת יותר מידי) או שום דבר כזה. תמיד היה לי גב ואוכל ותמיכה ותמיד היה לי למי לפנות. כך שלא כמו הרבה אנשים שהכרתי בשבט , לא היו לי המון טענות למשפחה שלי והם תמיד היו שם ברקע. גם סגנון החיים והמקצוע שבחרתי מאוחר יותר היו די מיינסטרים לכל העסק הזה. עבדתי במרכז רפואי גדול והייתה לי עבודה מסודרת, שדי אהבתי סך הכל. יחד עם זה עדיין ביליתי הרבה זמן בסדנאות בח״ול ובארץ ובמסיבות וכו וכו אבל תמיד הייתה לי קרקע נעימה ואחרת, שהייתי חוזרת אליה. כך יצא שהייתי תמיד גם מקורקעת אצל הרוחניקים וגם מעופפת אצל …הפחות….
מאז שהצלחתי לראות את כל זה , אני מנסה אולי בפעם הראשונה לחבק את כל החלקים הלא מתחברים, שהופכים אותי למי שאני. אני בעיקר מנסה לא להיות ב-או או אלא להיות ב-גם וגם ולראות איך כל זה יוצר יופי ולא קונפליקט. איך להיות אוהבת לכל החלקים ולראות את הכל בכולם , להקשיב וגם לומר את דעתי גם ואולי למרות שלפעמים היא שונה ואחרת. לתת מקום בכל מקום לכל המקומות.
ואולי פשוט אני שייכת למקום שבו אני מרגישה אהובה, מרגישה שייכת כשאני מרשה לעצמי להיות מוקפת באנשים שאוהבים אותי באמת. לכל המקומות האלה, בלי קשר למיקום הגיאוגרפי שלהם , אני שייכת. זה לא תלוי במצב משפחתי , זה תלוי כנראה בכמה שאני מסכימה להיות אהובה, להיות אהבה.
הבלבול
המינד עובד באו או, שחור או לבן.
המחשבה מספרת לי שכדי להיות חלק או שייכת אני חייבת להתאים או להיות כמו או לפחות ממש ממש למצוא חן בעיני כולם. לפעמים זה אומר שאני צריכה להצטמצם או לא לומר אם אני רואה דברים אחרת.
המחשבה מספרת שזה חשוב להיות שייך, להיות חלק. או לפחות להרגיש ככה אחרת לא נעים בגוף ואנחנו לא מתאימים.
המחשבה מספרת שכדי להיות שלמה אני חייבת להיות חלק. ממשהו עדיף גדול מעצמי. שיש משהו שלם וגדול שאני צריכה להיות חלק ממנו כדי להרגיש שלמה.
המחשבה מסדרת לי תנאים לאושר. כש… אז. תנאים להרגיש אהובה. תנאים לתת לאנשים לאהוב אותי.
השער
לא משנה כמה נתאמץ, כמה נוותר או כמה נהייה כמהים, לא נוכל אף פעם להיות חלק. כי ״להיות חלק״ מניח, שאנחנו גם יכולים להיות לא חלק, שאנחנו יכולים להיות נפרדים.
״להיות חלק״ מניח גם את ההנחה, שישנם אלה שהם הדבר עצמו וישנם אלה שהם לא, או שהם בדרך או אולי שהם על תנאי.
לכן ככל ש ננסה לעבור ממצב של נפרדים או לא שייכים, למצב של מחוברים או חלק ממשהו, נתרחק, נפחד יותר והמשימה תראה קשה יותר ותדרוש ויתור ומחיר גבוהים יותר.
וכל זה כשהכשלון ידוע מראש, משום שמלכתחילה, מאז ומתמיד, אנחנו אחד. לא מחוברים אלא אחד. אנרגיה אחת. גוף אחד חי ומחייה. פלא שלו אינסוף ביטויים. נשמה אחת.
לכן ככל שאנסה להתחבר, אחזק אצלי את האמונה שאני נפרדת, שאני לא שייכת, שבטח שאני לא אחת עם הכל. לכן ככל שאצליח להתחבר, אפחד יותר לאבד, להיות מנושלת, להיות נשלטת ונזרקת בשולי הדרך.
איך זה יראה אם במקום לנסות להיות ביחד, נדע שאנחנו אחד?
מה נעשה ומה אולי באנחת רווחה ומנוחה בשקט, נפסיק לעשות?
מה נראה מתוך האחד שאי אפשר לראות מתוך הנפרדים שמנסים להתחבר?
מה היגיע זמנו?
ומה נגמר?
כעס
מאז ומעולם אני מתכווצת מול גברים כועסים. אוף, שוב המילה הזו מכווצת, אבל ככה זה מרגיש לי בגוף, כמו לחץ בחזה ופעימות לב חזקות, כאילו אני נכנסת לאיזה אזור מסוכן שאני צריכה להישמר מפניו או לברוח. אבל אם אני צריכה להישאר, אז אני ממש מתקשה לבטא את עצמי מולם. אני כאילו נעלמת מאחורי הפחד שלי וכל כולי קורא רק לשרוד, רק לשרוד…
אני שואלת את עצמי הרבה למה זה ככה? כבר מזמן הבנתי שגדלתי מול אבא כועס ומצאתי אלף דרכים להתמודד עם הכעס שלו, מלהיעלם פיזית ועד להעלם מנטלית ופשוט להסכים ,להסכים להכל עד שתעבור הסערה, העיקר שתעבור הסערה.
לאחרונה אני יותר ויותר מבינה ורואה את ההבדל בן הילדה והאישה שאני ומתוך זה מתבוננת על איך עדיין קשה לי להביא את עצמי ואת האמת מולם. רואה איך אני עדיין נכשלת לעמוד באור מול הכעס שלהם. לפעמים זה יכול להיות גם מול סמכותיות או בטחון יתר. אני רואה יותר ויותר איך אני מגיעה ממקום פתוח ומוכן להפתעות וכשעולה כעס או בטחון, אני מאבדת אחיזה וישר מרגישה, שמי שמולי יודע יותר רואה יותר וצודק וזה ישר עושה אותי טועה.
אני שונאת שאני טועה .וכל מה שנשאר לי זה להילחם על מקומי – שזו תמיד טעות, כי זה רק מעלה עוד ועוד כעס ובהתאם אני נעלמת.
עם הגברים העצובים זה יותר קל לי, כי הם לא מאיימים עלי או לפחות אני לא מרגישה מאוימת ואולי זה כי זה מעורר אצלי אמפתיה וטיפוליות ואולי כי אני מרגישה שאני יכולה לעזור.
עם הכועסים אני פשוט נעלמת. אני מרגישה כמו מול צונמי , שיטפון של רגשות וצעקות שעולה מולי ומטביע אותי. בעיקר אני טובעת בפחד, שהוא יכעס עלי כל כך, שהוא יעזוב.
הבלבול
המחשבה מספרת לי, שאם מישהו יכעס הוא יעזוב, שאם אעז ואכעיס מישהו, הוא פשוט יבחר להתרחק.
לפעמים זה בדיוק מה שיקרה. אבל גם אם הוא יעזוב זה תמיד לא יגיד עלי כלום ולא יהפוך אותי למישהי אחרת-או פגומה- או דפוקה- או לא יודעת להגיד את הדבר הנכון- או קטנה- או טיפשה .
הפחד מספר לי, שהגבר יעזוב ואשאר בלי מישהו שידאג לי. הוא גם מספר לי, שלדאוג לעצמי אני לא מסוגלת .
הפחד והאמונה הם שבעצם גורמים לי לשמור על עצמי ולהתכווץ. לא שום דבר ולא אף אחד אחר.
השער.
ברגע שאני חושבת שאני צריכה לשמור על עצמי , אני מאמינה לתנאים ולהישרדות, ויוצרת יחסי תלות.
האמת היא שהתנועה היא לראות את העקרות בתקווה, שלשמור על עצמי יכול להוביל למשהו אחר מלבד סבל, כאב ונפרדות. אני יכולה לראות את העקרות במחשבה, שגבר יכול לשמור עלי ולכן אני צריכה להיזהר לא לאבד אותו.
אני רוצה לראות מה קורה, כשאני מאמינה שאני צריכה שמירה, שיש משהו שצריך להתגונן מפניו. כשאני מאמינה, שכאב מסוכן. כאב הוא לא מסוכן הוא רק כואב. ואין באמת שום עניין להישמר ממנו , לא כי זה יעבור ויהיה יותר טוב אלא כי כאב – כמו כל דבר, הוא שער להתעוררות – מהסיפורים ומהלופים האין סופיים שיוצרת לי המחשבה , מההרגלים שלי הישנים שאני מזדהה איתם וחושבת בטעות שהם אני.
לכן אם מישהו כועס , אני עדיין שלמה , גם אם הוא עוזב.
המחשבה שגבר יכול לשמור עלי היא עקרה כי אין ממה לשמור ולא צריך להתגונן משום דבר , להפך , אני רוצה להתערער , אני רוצה לפחד ולהתעורר דרך זה אני רוצה לראות את הבלבולים שלי ואת הפחד ולדעת שהעולם נמצא בתוכי- אני לא יכולה ולא רוצה להיות נפרדת ממנו ולשמור על עצמי. אני רוצה להיות מטופשת ולעשות דברים לא הגיוניים מתוך התמסרות וגם הכנעה , אני רוצה למצוא דרך להביא רוך לכעס לא ע”י מלחמה והתנגדות אלא דרך אהבה ורוך – אני רוצה לעמוד מול הגבר הכועס שלי להרגיש את הגלים עולים ממנו אלי ולא להיסחף במערבולת , לא להילחם בגלים אלא למצוא קרקע נעימה ואוהבת שיודעת ומחוברת לאמת שכעס לא יכול לערער. אמת שאני יודעת.
היא אישה חכמה
היא אישה חכמה. חכמה מאד. חכמה בחוכמה של זיקנת השבט, של אישה שראתה הרבה ולא פחדה לגעת במה שהיגיע בדרכה. זה תענוג לדבר אליה ולראות איתה, כי גם כשאני אומרת, את מה שהיא לא זכרה עד לפני רגע, הרוך וההיקף הרחב של ההבנה ,מעוררים את הנפש.
היא למדה אצל מורים טובים. היא בחרה אותם בקפידה. היא גם לא מהססת להטיל ספק ואפילו למרוד. היא מהאמיצות ומאלה שמאמינות, שאפשר לחיות את מה שאתה עובר בסדנא או רואה אצל מורה גדולה. היא עשתה לא אחת ״בית ספר״ למורה, וקשה לשכוח אותה, אחרי שבאה לקבוצה או סדנא.
ולצד החכמה, בשולי הידיעה, יש קליפה רוטטת. אני מרגישה את הרטט שנע באי שקט, כשאני אומרת לה שהמחשבה שצריך לעזור למישהו היא טעות ושכשהיא לומדת להיות מורה, זו הבנה חשובה במיוחד. היא אומרת לי ״ברור״ ואני שומעת את הפחד. היא אומר לי ״אין מה להתעכב על זה. זה פתור״ ואני שומעת ״רק על תגעי לי גם בזה״.
כל מבנה העבודה שהיא למדה לעשות, לוקח את הלקוי והטועה ומתקן אותו. בעיקר לוקח את החולה ומרפא אותו. כן כן, גם מלמד אותו להתרפא בעצמו ולאתר את התקלות במהירות. אבל עדיין- התנועה הולכת מן ה-לא אל ה-כן, מן ה-אין אל ה-יש.
כשאני אומרת ש״אין״ זו מחשבה, ש״חסר״ זה דמיון חולף ושברירי, שלקחת מישהו ממקום למקום זה לא דבר אפשרי כי הוא כבר היופי והחכמה, הפלא והאור ,וכך היה מאז ומתמיד, כשאני אומרת את כל אלה, היא מבוהלת. זו כבר היתה הריצפה, אומרות עיניה. השטיח כבר נשמט אבל לא מזמן. לאט. בבקשה לאט. וכשאני מקשיבה בשקט היא מחייכת, נושמת את זה פנימה וחיוך מתפשט על פניה ברוך.
עכשיו היא בבית. המאמץ מופסק. הלהיטות יורדת. הרטט עולה והיא נחה.
חכמת השבט
היא לא אבודה.
את הדרך היא יודעת שהיא לא צריכה למצוא
הדרך שם מאז ומתמיד והרגלים שלה מבקשות ללכת.
לא, בעצם, לרקוד.
הבלבול
המחשבה מספרת לנו שאנחנו מקולקלים וצריכים תיקון, בעצם זו מחשבה שנשתלה לנו בראש, שיש משהו שצריך ריפוי והוא לא שלם כמו שהוא. שיש אנשים או תהליכים שאנחנו צריכים לעבור כדי ללמוד להתמודד עם הפגמים האלו שלנו.
המחשבה הזו כמו “מקלה” את החיים כי אם משהו דפוק בנו אז זה יכול להסביר למה דברים לפעמים לא מסתדרים כמו שהיינו רוצים שהם יקרו. זוגיות ,משפחה ,אהבה ,כסף את הכל אפשר להסביר בקלות באיזו דפקה שקיימת לנו במערכת שעד שלא נעבוד עליה ונתקן אותה לא נקבל את החיים שאנחנו מדמיינים.
השער.
האמת היא פשוטה, כמעט נדושה. אנחנו מושלמים ושלמים. ככה זה.
כל לימוד אחר הוא מיותר.
כל פעם שאנחנו חושבים שאנחנו חסרים אנחנו טועים.
כל פעם שאנחנו חושבים שאנחנו לא- אנחנו מטעים את עצמינו ואחרים. אנחנו כן. היינו כך מאז ומתמיד. זה הטבע שלנו. זו החכמה הנשמתית שלנו. ואנחנו שוכחים או מתווכחים עם זה וטוענים אחרת. אנחנו טועים ש-לא וש-לא מספיק בגלל שאנחנו לא מאמינים ליופי הזה ולמדנו להסתכל מן האין אל היש מתוך הפחד שדברים יילקחו לי, שיחסירו ממני, שירוקנו אותי ממשמעות ומכבוד. אם אין אפשרות לגעת בכלל במימד הזה של האנרגיה הטהורה, אם הוא לגמרי חי ורוטט מטבעו ואין ביכולתנו לשנותו, אם הסבל והמוגבלות באות מן האמונה במחשבה שאנחנו מוגבלים וחסרים ולא מעצם העובדה הזו- אייך תחיי? למה תקשיבי? עם מה תרקדי?