בוא
בוא נלמד לאהוב בחופשיות, בוא נתן אחד לשני את החופש להיות כל רגע במקום בו אנו נמצאים, ואם זה אומר שמישהו אחר נמצא שם עכשיו, אז תעוף על זה
אני לא אכבול אותך, לא אקצוץ לך את הכנפיים ולא אגביל את החיות שלך, ואתה לא תעשה את זה לי.
וככה נהיה חופשיים.
אתה תוכל ללכת להיות עם אחרות, כי בכל זאת, יש שם בחוץ עולם שלם לחקור ולגלות,
ואני, גם אני אוכל לעשות את זה, אפילו שכבר עשיתי מספיק, מיציתי ואין לי שום עניין בדבר
אבל אני רוצה לתת לך את החופש להיות, אני רוצה לאפשר לנו לחוות את העולם.
אני מופתע, אתה אומר לי, ולא מבין מאיפה זה הגיע, למה בכלל אמרתי את זה ולמה אני מתכוונת.
הרי אתה רואה איך שליבך נפתח מהרגע הראשון של המגע איתי, מהתקשורת הפשוטה והכנה שלנו
אתה חי ורואה כל הזמן את העוצמה של החיבור הנשמתי בינינו.
אתה הרי יודע שאנחנו כבר עכשיו חופשיים ולא צריך לעשות שם דבר כדי להפוך לכאלה
ויותר מהכל, ברור לך שאני האישה שאתה לחוות אתה את העולם, יחד.
ומה אם באמת תעשה את זה? תלך עם אחרת, תתאהב ו…תעזוב אותי?!
פתאום זה מבלבל את כל עולמי, יש שם תחושה לא ברורה, אפלה מבעיתה שאני לא בטוחה שאני מוכנה לקבל את זה שהוא רוצה את זה.
זה מטלטל אותי חזק ומפחיד- איך זה יכול להיות בכלל שבאמת תלך עם אחרת?
ומה זאת אומרת? הרי אני אפשרת לך את זה, ולמרות זאת זה מפחיד אותי עד כאב
רק המחשבה על שאולי תעזוב, כמו שהוא עזב אותי .
שלא אוכל לראות שוב את האור החזק והבהיר הזה שאני רואה כשאני אתך, שלא ארגיש את האהבה שזורמת בי כשאתה מדבר, שאולי אפילו בלעדיך, אני אכבה?!
לא לא לא, מה פתאום, הרי אני יודעת מי אני ומה אני, אני יכולה לעמוד בזה, אני חזקה
עברתי דברים קשים מזה נכון? אז מה אם קצת יכאב לי כשתלך עם אחרת, אם האהבה באמת שם אתה תישאר.
ואין לי ספק שזה הדבר הנכון לעשות, לשחרר אחיזה באהבה, לקבל את המציאות ולאפשר זרימה
אבל על מי אני עובדת? מה אני עושה? אני בוחנת את עצמי? מה אני בעצם מנסה להוכיח בזה? שאני רוחנית מספיק? עם ראש פתוח ורצון להיות נעלה יותר?
ומה זה בכלל כל המילים האלה שאני מכנה את עצמי? הרי בסופו של דבר אם אתבונן בזה בלי פילטרים
זה מפחיד, זה כואב, וזה ממש לא מה שאני רוצה באמת .
זה רחוק מרחק אינסופי מהתנועה הטבעית שלנו. זה אולי נשמע טוב, השכנועים העצמיים האלה שאני יותר מזה, שיש בי האידיאליים והאמרות הרוחניות.
אבל אולי אני פשוט לא יותר מזה, ואני לגמרי אבודה בתוך הפחד מהנטישה הבאה שתבוא
ואם ככה זה בעצם אומר שלא הבנתי כלום.
שלמרות שחשבתי שהנה התעוררתי, שהנה אני מבינה מה זה לאהוב בחופשיות,
למרות שחשבתי שהפחדים האלה כבר לא מפעילים אותי אני בכל זאת שבויה של המינד ,מאמינה לו שאני צריכה להגן על עצמי, להכין את עצמי לזה שהוא ילך ולא יחזור. ואשאר לבד, ואטבע בתוך הכאב הנורא הזה.
ואאמין שאולי, אם אתן לו את האפשרות מראש, אכין את השטח בתוכי ואשחק נכון את המשחק
אז אולי כשהוא באמת יעזוב, זה לא כל כך יכאב.
אבל האמת, שזה יכאב אפילו יותר.
בלבול
נדמה לי שאני חייבת להוכיח את האהבה שלי ע”י ויתור על עצמי למען הרצון להיות מעל עצמי, להיות טובה יותר ממה שאני. אני חושבת שהאהבה שלו תלויה בדברים חיצוניים, באיך אוכל לרצות אותו ובכמה אוכל לספק אותו, אהבה שאפשר למדוד ולהתאים אותה לפי הצורך, ואני צריכה לוותר על עצמי ולתת לו הכל, אחרת הוא עלול לעזוב.
ואז מה קורה, אני נותנת את השרביט לכל הפחדים שלי לשלוט בי ולהפעיל אותי. אז איך לא אאמין לסיפורים של המיינד, כשהוא בערמומיותו מדבר בשפתי הרוחנית, אומר לי שכדי להשאיר את הגבר שלי קרוב אני צריכה לשחרר אותו, לתת לו את החופש כדי שלא ירגיש כלוא ויברח. כשבעצם המיינד רק בונה סביבי את חומות ההגנה כדי שלא אפגע כשזה יגמר. במקום שאביט ישר באמת, שהוא כאן כי הוא רוצה להיות כאן מבחירה, כי הוא רואה את אותו האור שאני רואה, אני מאמינה למיינד שאומר לי תוכיחי לו, תני לו סיבה לרצות להיות כאן ע”י זה שתתני לו להיות חופשי לעשות כרצונו, רק ככה הוא יבוא על סיפוקו ויוכל לאהוב אותך. ואם לא תפעלי ככה אז בעצם לא הבנת כלום, ושוב נכשלת בלהיות טובה יותר, בלהיות אדם חופשי ורוחני.
שער
אני באה מאהבה, מביטה לאמת בעיניים ויודעת שאני לא יכולה להיכשל בלהיות אהבה. אהבה היא המהות שאני.
להיות אהבה פשוטה נטולת תנאים משמעותה להיות חופשיה, שם אינני צריכה להוכיח דבר, לא לספק שום צורך ולא לוותר על כלום . אלא רק להיות.
כולנו מחפשים אחר אהבה. אנחנו משתוקקים לחוות את הטוהר של האהבה שאנחנו. ובמסע הזה, כבני אדם, יש לנו את היכולת להתנקות מהרצונות האינסטינקטיביים החייתיים שלנו ובאמת להתאחד עם אדם אחר, ודרך השער הקדוש של האיחוד לבקש לחוות את הטוהר הזה.
אני רוצה לראות ולחוות לאן מוביל אותנו הנתיב הזה , וכשהפחד יזהיר שזה עלול להיגמר בכאב אני רוצה לנשום את זה ולדעת שכאשר יגיע הרגע לנתיב שלנו להתפלג שוב לשניים, כמו שהכל משתנה, זה יהיה עוד חלק מהזרימה האלוהית שלנו.
כשאני עם מישהו, אוהבת, בכל סוג של אהבה אבל בטח ובטח בזוגיות אני רוצה להזמין את האחר וגם את עצמי להיות קרובים כל כך , אחד כל כך שנוכל להתפשט מגבולות של צרכים ורצונות , שנוכל לחיות מעבר לתשוקות וחשקים . אני רוצה דרך האחר להתפשט מכל דמות או רעיון של מה זה אהבה ולהיות קשובים ביחד לדבר היחיד שהוא הכח והתנועה הגדולה מכל. אני רוצה לדעת שלא רק שאתה ואני זה מספיק אלא שאתה ואני זה אין סוף.
לפעמים אני ממש לא מבינה
לפעמים אני ממש לא מבינה מה הקטע? למה לסבך כל דבר? למה להפוך כל שיחה או כל רעיון למרק מהביל של רגשות ? אני לא מבינה למה כל דבר צריך להדליק את הכעס או את הבכי או את ההתנגדות ולמה חייבים לטחון את זה אח”כ כל כך הרבה זמן.
לפעמים זה מרגיש לי כאילו אי אפשר לקנות חולצה בלי לדבר על אמא שלי , או אמא שלה , או אבא שלו.
לפעמים זה מרגיש לי כאילו אנחנו מחויבים לאיזו דרמה להתרחש, כאילו זה מה שיהפוך אותנו ליותר רגישים או עמוקים.
אם נדבר על אינטימיות ומה היא בשבילי זה יפנה מקום להרגיש אינטימיות? באמת? אם ננסה להבין ולשאול שאלות ולבכות אז נראה את נשמתו של האחר ונוכל לנוח בה?
לפעמים זה מרגיש לי כאילו איבדנו את הפשטות, את השמחה הפשוטה הזו בחיים. כי קודם או שאנחנו חייבים שתהיה לנו דעה, או שחייבים להיות נגד/בעד , אח”כ חייבים לנתח את זה, עבר הווה עתיד. ואיך כל אלו עיצבו את מה שקורה לי בדיוק עכשיו נוכח ההחלטה הגורלית .
אנחנו אפילו מבינים שזה גורם לנו סבל, שאנחנו כמו נגררים בשדה קוצים מבחירה, שורטים את הבשר ומלקים את הנפש , אנחנו אפילו מבינים שאין בזה צורך בכלל , לא כדי להגיע להארה ולא כדי לפתח את התודעה . וכמו מכורים עושים זאת שוב ושוב .
גדילה, התעוררות מתוך פשטות ושמחה כמו לא ברורות לנו או שאנחנו משייכים אותם לבודהה בעצמו או שאנחנו מסלפים ומעוותים את השמחה בחגיגה ובפריקת עול – יש הרבה הבדל שם.
לפעמים אני לא מבינה למה הכל חייב להיות כזה הרה גורל. למה כל מילה חייבת להיות מדויקת ובומבסטית. למה אי אפשר פשוט, להגיד משהו ולעמוד במילה ? למה אם אמרת שתבואי שלא פשוט תבואי, למה אם אמרת שאתה שם בשבילי תהיה באמת שם, בשבילי, ככה כמו שזה. ובעיקר למה מה שאמרתי חייב להיות מלווה בניתוח וחפירת עומק, למה זה לא מספיק כמו שזה . פשוט. כי ככה אמרתי.
הבלבול
כשהעין המסתכלת מגיעה מעולם החסר, אנחנו לא באמת רואים אלא רק חושבים שאנחנו רואים. אנחנו רואים רק את ההווה הבינוני והאפור ואת הדמיון להורים שלנו ואת הפחד הגדול שמלווה לזה. היופי שקיים שם באמת כמו לא נראה. ואז אנחנו מחפשים את המעבר ואת השונה כדי להיחלץ .כדי להציל את עצמנו. אנחנו מגיעים לעולם הרוח כדי לחוות ולהתנסות בחוויות של חוץ מהזמן ולא מצליחים להתחבר ליש גם כאן ולהתחייות . ואז נאחזים בסיפורים ואמיתות כבחבל הצלה , כבקרונות המזבח – מגנים עליהם , תוקפים את מי שלא מקבל אותם ומאשימים את עצמנו שלא מצליחים לעמוד בהם.
השער
האחיזה של שבט הילדים האבודים ברעיונות של הילדים הפגועים שהיו או שלמדו שהם, הוא המקום ממנו הם מתנהלים ומסתכלים על העולם, כמו מסרבים לשינוי שנוצר בך בכל מפגש אמיתי עם האחר ועם העולם. כך. כשמסכימים להיפגש, כל דקה מביאה אני אחר שמופיע.
מה שאנחנו עכשיו , הוא צרור עשיר ופשוט הרבה יותר מסך כל ההתנסויות שלנו גם יחד. מי שאנחנו עכשיו ,ומי שהיינו לפני דקה יכולים להיות שני אנשים שונים, רק אם נסכים להיות במקום ולהיות נוכחים באמת עם האנשים , המורים ,ההורים וכל מה שעובר בדרך שלנו, אם נסכים באמת באמת לאבד את צורתנו כל פעם מחדש ואת הצורה או המסכה שעטינו .
אם נסכים כל הזמן להשיל עוד ועוד צעיפים ולהתקרב באמת, אם נאמר ונעמוד במילתנו כי אמרנו, נשתנה כל דקה ודקה עד אשר לעבר לא תהיה אחיזה יותר , לעתיד לא תהיה חשיבות יותר ויהיה רק הרגע הזה. הרגע הזה והשביל שנפתח בו.
כמו אחרי המפץ הגדול, בו הכל הפך למיליון חלקיקים בחלל שמאז ולתמיד יהיו קשורים בקשר אנרגטי שלא ניתן לנתק אותו. כמו ננשום אחד את השני דרך הקשר הזה ונדע שהוא תמיד קיים. עם כולם ועם הכל. והקשר הזה, אם נשתמש בו נכון, יביא ברכה וריפוי אחד לשני ואחד דרך השני. ככה בפשטות של חלקיקים.
זה הייעוד שלי היא אומרת
זה היעוד שלי, היא אומרת, ומתכוונת ללהיות אמא. היא כבר בת 40 וכל פעם שהתחילה לעשות משהו בקשר לזה איכשהו זה נתקע. כשאדיפוס שמע מה היעוד שלו הוא ברח ממנו וזה תפס אותו בסיבוב, וזו רודפת אחרי שלה בסיבובים ולא תופסת, ואני תוהה, והיא תוהה, מה היא מפספסת?
הרי אם היא באמת מאמינה שיש דבר כזה יעוד והוא קבוע ומוחלט, אז למה להילחץ, לרדוף ולאלץ? זה הרי יתפוס אותה בזמן המדויק, לא? ואם היא לא באמת מאמינה, אז על מי היא עובדת? ולמה? אולי כי אדיפוס הוא רק סיפור? בדיוק כמו הסיפור שלה?
ובכלל, איזו מן חכמה זו כשהיעוד שלך זה “להיות אימא”? את בעל חיים ממין נקבה שחי 40 שנים, זה לא יעוד, זו ביולוגיה, אז למה לעשות עניין? הרי זה כל כך פשוט וטבעי, למה יש צורך לקשט את זה בשלל צבעי הצ’אקרות?
היא אומרת למשל “להקשיב לקול הפנימי, לדייק במה שרוצים ולזמן את זה מהיקום בלב פתוח, ואז לשחרר ציפיות” אבל לי יש הרבה קולות שם בפנים, ומה שאני רוצה כבר התגלה פעמים רבות רק בתור מה שאני חושבת שאני רוצה, וגם לא נראה לי שיש ליקום אוזניים בשבילי, לא בקטע אישי, הוא ככה עם כולם, ואם להיות כנה, כשאני מזמינה משו, אני כן מצפה לקבל, אפילו כשאני מספרת לעצמי שאני יותר גדולה מזה. אז מתוך רשימת המכולת של האמונות הרוחניות נראה לי שאני אלך עם “מה שקורה לך, זה מדויק עבורך” כי אני מעדיפה להאמין שהיקום יותר מדויק מסלט הקולות שלי.
“יעוד”, “משאלת לב”, קול פנימי”, אמת נישמתית” למה זה כזה מוריד? הרי יש בזה ממש: כל אחד יודע להרגיש את ה”אמת” הזו בפנים, איך היא מלטפת או מדגדגת אותנו כשהיא נענית, ואיך היא מגרדת וצורבת כשהיא לא, אז למה בא לי לתת סטירה לחברה שלי כשהיא אומרת בחיוך “אני מרגישה שזה היעוד שלי”.
אני כועסת כי היא מדברת בשפה שמדברת גם בתוכי אבל אני מפחדת ולא רוצה לדבר אותה. זו השפה הרוחנית הזו שעושה לי חום. וזה לא מסתדר לי, כי אני בן אדם רוחני, עם זה כבר השלמתי, אז למה אני לא משלימה עם השפה? ממה אני מפחדת? מה מרגיש שם מאולץ? מה אנחנו עוקפות? מעל מה אנחנו מדלגות?
כבר אמרתי שהיא מטפלת אלטרנטיבית?
הבלבול
אנחנו נותנים לעצמנו יותר מידי קרדיט. חושבים שיש לנו אפשרות לדבר עם היקום או אפילו לשלוט במה ואיך נקבל ממנו (או ממנה), את מה שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים או מגיע לנו. וגרוע מכך , אנחנו מצליחים לשכנע אחרים בבלבול הזה, להוסיף עליו וכמו ללבות יחד את האש הזו, ממשיכים לטשטש אחד את השני באמירות ואקסיומות ללא כיסוי .
האמת היא שאף פעם לא למדנו להקשיב. אז אנחנו מחליטים לדבר. וחושבים שבכוח השפה נוכל לגרום לדברים להתממש ולבוא לכדי מציאות רק כי אמרנו.
המחשבה אומרת שאם נהיה מדויקים בבקשה שלנו או ברצונות שלנו , ואם בנוסף נצליח באותו הזמן ע”י איזה כח מסתורי שלמדנו באיזו סדנא לא להיות מלאי ציפיות שזה יתגשם , אז הדברים יקרו מעליהם. הם יהיו חייבים .
המחשבה אומרת שאם נקרא לדברים בשמות אחרים ויפים כמו ייעוד , שליחות, מימוש אז הם יהפכו להיות משהו אחר משלל הרצונות והצרכים שלנו, או השאיפה להשיג ולהיות- מישהו או משהו.
השער
שפה , מונחים, שמות תואר ודרכי התייחסות לא הופכים משהו לרוחני ולא הופכים את אותו משהו לאמת.
מאד בקלות אנחנו יכולים לשים עלינו כסות כזו או אחרת , לאמץ לעצמנו זהות ולשחק דמות שאכן “מבוססת עלינו” אבל למעשה היא מסתירה וחוסמת אותנו. אנחנו לומדים במסירות, משקיעים כסף, זמן, מחשבה ורגש בהעמקת הידע אודות העולם ואודות עצמינו, אבל לרב אלה עשויות רק ממילים שנאמרות, ועל אף האמונות שאנחנו יוצקים לתוכן, אלה נשארות ריקות כמו כדים ריקים ממים. הן הופכות לכלי קיבול שמחזיק בצורה אבל לא נותן חיים. הן מחוברות רק לעצמן ולכן אין בהן באמת כוונה ואהבה. ולכן כשאנחנו נשארים בזה יותר מידי זמן אנחנו מרגישים תקיעות ושאנחנו רודפים אחרי משהו בסיבובים.
הפחד להשמיע משהו אחר , או להישמע לא רוחני מספיק , סותם את הפיות ואז האמת , בפשטות שלה , לא נאמרת .לפעמים הפחד גורם לה אפילו לא להראות.
האמת היא שאנחנו לא חלקיקים שנעים חסרי מטרה או כיוון בחלל , אבל אנחנו כן קטני יכולת בלגרום למשהו לקרות , אנחנו לא שולטים , לא מחליטים ואפילו לא באמת יודעים מה אנחנו צריכים .
אם וכאשר זמנו של משהו הגיע, הוא יגיע. את צורתו וטעמו לא אנחנו נקבע ולא נדע עד אשר הוא פשוט יהיה נוכח בחיינו ועד אשר אנחנו נסכים לראות, להיות ולרקוד איתו .
שאלה
אני חייבת לשאול שאלה. כך היא אומרת.
תשאלי אמרתי , ושוב כמו בעוד עשרות ראיונות אחרים , נשאלת שאלה שלא רק שאין לי תשובה אמתית עליה אלא היא מכריחה אותי להסתכל עמוק לתוך הבלבול.
מה בדיוק השינוי שיבוא בעקבות הסדנא? איך בדיוק ישתנו לי החיים? את יכולה לתת לי דוגמאות?
תמיד כששואלים אותי את השאלה הזו אני מתבאסת. כי אני ישר מרגישה שאני מוכרת שקר, שינוי חיים , בשביל זה אנשים באים, כי הם חושבים שמשהו בהם דפוק או לא עובד וכי משהו אחר חייב להציל אותם מעצמם, כי הם חייבים למצוא את המישהו הזה או את המשהו הזה שיתקן אותם ועכשיו וכמה שיותר מהר.
ואני מרגישה שאת זה אני לא יכולה להבטיח. גם כי אין כדור אקמול קטן כזה שלוקחים אותו ולא מרגישים יותר את הקושי ואת הכאב בלהיות אנשים. וגם כי לא באמת צריך ובטח ובטח כי אין שום דבר שצריך לתקן.
ואם אני כ”כ יודעת את זה . אז איך זה שאני יושבת שם בכלל? איך זה שאחרי כל הזמן הזה וכל מה שאני כבר רואה ויודעת אני עדיין חלק מהמפעל הזה שמוכר את האשליות האלו? או יותר נכון מתחזק אותן אצל אנשים. ואז אני אומרת לעצמי שהכל בסדר, שבסך הכל אני מוכרת לאנשים אפשרות לצלול לתוך עצמם , ובסך הכל אני מוכרת משהו שאהבתי ובסך הכל זה משהו חיובי ועדיף מאשר כל דבר אחר.
ואני מסתכלת מסביב , על אנשים שאהבתי ואנשים שאני אוהבת. אני מסתכלת על ההוא שהוא מנחה סדנאות ומגיע שיכור לרחבה, ועל ההוא ששוכב עם לפחות 3 מהמשתתפות שלו כל פעם, אני מסתכלת על ההיא שעברה הכשרה ארוכה להנחיה ונדחתה ע”י כל המורות האחרות כי הן לא הסכימו על משהו. ואני מסתכלת גם על עצמי , בעיקר ושואלת , מה את רוצה להיות , מה כל כך חשוב לך שאת נאחזת שם ? במשהו שאת כבר יודעת שנגמר זמנו. מה כל כך חשוב לך להיות מי שאת חושבת שאת?
הבילבול
כשאני מאמינה שאני מקולקלת אין לי ברירה אלא למצוא תיקון ומישהו שמתקן. אין אפשרות שאשאר ככה- מוחמצת , חסרה ,נחותה וחסרת אונים . מי שיציע לי אפשרות חיה ואמתית , מבקש ממני יותר מידי , חושף אותי בנחיתותי ובאין אפשרות שאני . במגבלה שצרובה לי בגוף.
אני אחפש מתקנים ואחפש אחים שמבקשים שיתקנו אותם. ההסכמה שבשתיקה היא שלא נשאל יותר מידי, לא נבדוק מה באמת קורה , לא נשאל למה, לא נטיל ספק ולא נעזוב כשנראה שהנכות הולכת ומעמיקה ותחושת השמחה הפשוטה הולכת ומתרחקת. לא נדבר על הכאב שבהיעדר האהבה בחיים והתקווה תישאר תלויה בחזרה אל אותו המורה ואל אותה הסדנא כמו שביב של אור בתוך אובך סמיך.
בשם התקווה לאהבה.
השער
התחושה שאומרת שאני זקוקה לתיקון, להשלמה להגנה , לישועה- מוטעית ואיננה יכולה להיות נכונה.
הכאב נגרם משכחה , מין המרחק שנוצר בין האמת , בין איך שאני באמת, לבין איך שהתרגלתי להיות.
אני רוצה להיזכר . לא להיות מתוקנת. אני רוצה שהמורה לא יאמין לסיפור שלי , שיזכור שזה הבלבול עצמו מדבר, שיצחק ויראה בי פלא ואור, ברכה ואהבה. הוא כל כך לא יתבלבל וכל כך ידע שאני אאמין לו ואז אאמין לי ולמה שתמיד ידעתי , גם אם שכחתי.
כשהוא בכה
כשהוא בכה הייתי בטוחה שהוא שם. הייתי בטוחה שעבר את המסדרון והסכים להרגיש, לראות ולדעת את האמת.
כשהוא בכה, יכולתי לשמוע את הזעקה שעולה מתוכו, הזעקה שרואה בצורה מוחשית כל כך את האפשרות שיישאר לבד, ושהיא תעבור הלאה. ושוב, הנחתי, שאחרי זעקה שכזו הוא יאמר כן ולא ירפה עד שיראה.
כשהוא בכה חשבתי, שהוא באמת באמת רואה, שהדרכים שלו מכשילות אותו, מעוורות אותו, מטעות ומוליכות שולל ומכהות את חושיו. חשבתי שהשיל את בגדיו כדי לעמוד נוכח.
הרמז הראשון היה היא. שלא כתמיד היא הייתה מטושטשת. כמו מפוזרת בחדר. כשכאב לו היא נהפכה לכמעט בלתי נראית.
אחר כך היה סימן שלא שמתי לב אליו ממש, כשמעט לדבר וישב מעט דרוך.
ואז, כשהפניתי את השאלות אליו, ממשיכה מאותו המקום בו הפסקנו בפעם הקודמת, העיניים שלו היו קשות והוא אמר- ככה את חושבת ואני חושב אחרת.
את הבושם שאמרתי שנמצא כאן, הוא לא רוצה להריח
את היופי הנסתר הוא ביטל כלא מאמין
את האהבה הוא רוצה כאישור למה שזקוק לו
ונאמנות היא הרגעת הפחדים.
הייאוש זרם בי בעוצמה ואת כל הדיבורים על הנהר הנצחי לא הצלחתי לזכור או להרגיש. הדבר האחרון שרציתי הוא להיות וכל מה שביקשתי זה לישון. או למות.
הדבר הבא שיצא ממני הוא קריאה, חדה וברורה, לא מתבלבלת מן הרוחות החזקות. היא הייתה שקטה אבל מפלחת, כזו שאו שמתים ממנה או שמתחיים. לא היה לי כוח למשהו אחר. לא היה בי טעם לדבר נוסף.
הבדידות יכולה להפוך לאהבה, אם לא יסובב את הגב.
הבלבול
כשאני רואה, אני רוצה שגם אתה תראה, אני שואלת את עצמי, איך אתה לא רואה כשזה מונח ממש כאן, שאני יכולה לראות איך בעוד רגע תעבור את השער ותתעורר. אבל אתה לא שם, אתה עדיין עמוק בתוך הרגש של הכאב והפחד, ולא משנה שאני עומדת מולך ומנסה לגרום לך רק לראות כמה קרוב אתה. אבל כאשר עולה הבכי או כל רגש אחר, כביטוי של כאב, הוא מיד הופך לגדר, לחומה, מחסום או מכסה שדוחק אותך עמוק חזרה לעולם המיינד , שבדרכו מיד מגן מכאב ומפחד נוסף.
השער
כשאנחנו מול מישהו אחר, ולא משנה באמת מה מערכת היחסים בינינו, נצליח לפעמים לראות יותר או אחרת, להיות קשובים או מחוברים יותר לתנועה ולאמת. זה כשלעצמו מלא יופי וחוכמה , אבל זהו ,יותר מזה זה לא יכול להגיד, לא יכול להכתיב. אפשר לפעמים בעדינות ולפעמים בזעקה לנסות ולעורר את האחר, אפשר לנסות להוביל בעדינות או בבעיטה, אבל זהו, גם זה לא תלוי בנו. אנחנו תמיד נוכל לראות את האמת כאשר נעבור בעצמנו בתוך הרגש, ניתן להכל להציף ולעלות ונרשה לעצמנו להיות שם. כי כשהסערה תדעך והעננים יתפזרו נוכל בשקט בשקט לראות את הבהירות בתוכנו, הפחדים שטשטשו אותנו יחלפו כטבעם ויפנו מקום לאהבה. הבדידות תוכל להפוך לאהבה, רק אם נצליח לשבת יחד, כל אחד עם איפה שהוא. ודרך האחר נצליח לאבד צורה, להשתחרר מתוצאות ומה שרצוי, ונהיה.
הבטחות
כשהייתי קטנה אבא שלי היה כל הזמן מבטיח לי הבטחות, ניסע לכאן ולשם נקנה כזה נעשה ככה, כמעט שום דבר ממה שהוא תיאר לא קרה. אבל אני זוכרת, איך בתור ילדה כל פעם שהבטיח, אני האמנתי, והתרגשתי והעיניים שלי כבר נפתחו והלב התחיל לפעום ובראש כבר דמיינתי את התסריט המושלם של איך הכל יהיה.
לאט לאט עם השנים הבנתי שלא כל מה שמדברים עליו קורה ולא כל הבטחה מתממשת, זה לא שינה את הרגע הזה הראשוני שבו אני מתרגשת ומתלהבת כמו ילדה, זה לא שינה את זה שרב הזמן אני כן מאמינה ברגע הראשון זה רק הוסיף את הרגע השני שבו אני מתאכזבת ובו מתפוצצים כל הבלונים והמציאות כמו מכה. זה שוב לא יקרה.
אני לא יודעת אם הדבר הנכון הוא להפסיק להאמין לאנשים או שהדבר הנכון הוא עדיין לאהוב אותם עם הטעם של האכזבה בפה. את זה אני עדיין לומדת.
אני תמיד באה כמו שאני, מאמינה, לכל אחד וכמעט לכל דבר (הגיוני) שאומרים לי , כי כזו אני קצת תמימה וקצת מפגרת ותמיד תמיד רוצה להאמין בטוב שיש באנשים ובטוב שיש כמעט בכל מצב. ולומדת עכשיו שלפעמים אנשים מדברים גם לא אמת , ולפעמים זה בכלל לא חשוב מה הם אומרים .
אני יותר מנסה להתעורר מהאכזבות.
אני מנסה לא לקפוץ ישר לארץ הפנטזיות ולתסריטים שרצים לי בראש על איך הכל יהיה מושלם, בעיקר כי זה, אף פעם לא מתגשם, ולראות , לאט, מה כן קורה, איפה יש תנועה ומה היא באמת , גם אם זה הרבה הרבה יותר קטן והרבה הרבה פחות רומנטי מאיך שרציתי.
הבלבול
כשאני מבטיחה ונמצאת בעולם הפחד , מה שהבטחתי אף פעם לא יקרה, כי תמיד יהיה צרכים אחרים על הדרך ופחדים חדשים שהמציאות תראה לי .
כשאני מבטיחה ונמצאת בעולם הפחד , מה שהבטחתי אף פעם לא יקרה, כי אני מבטיחה כדי שיאמינו לי כדי ליצור משהו או לדחוף משהו או לייצר איזו מחשבה אצל האחר.
כשמבטיחים לי ואני נמצאת בעולם הפחד, מה שהובטח אף פעם לא יקרה , כי ההבטחה הופכת למסמך דמיוני , כתב ערבות או אחריות . ההבטחה הופכת לחוזה לביטחון.
כשמבטיחים לי ואני נמצאת בעולם הפחד – ומבקשת וודאות וביטחון , מבקשת להימנע מכאב ,מה שהובטח לי אף פעם לא יקרה, כי אני מבקשת להימנע מסערות ומבקשת לדעת מה יקרה.
השער
בעולם האמיתי , זה שלא בא מפחד אלא מתום לב , הבטחה היא רק ציון או הכרה במה שהנשמה אומרת במה שהגיע זמנו. ובעצם היא (ההבטחה) ביטוי של אהבה. וכמו ביטוי של אהבה לפעמים זה כואב ולפעמים זה לא נח . לפעמים הלב נשבר.
ואז כשנשבר הלב , פתאום יש מקום , לראות מה יש כרגע בינינו , אחרי ההבטחה , ואחרי האכזבה , אחרי הציפיות והסרטים . כשנשבר הלב , והגרוע מכל מאחורינו אפשר להרים ראש ולהסתכל מסביב , להרים ראש ולראות מבעד למילים והבטחות, אפשר להרים ראש ולדעת שגם את זה עברנו, והנה לא קרה כלום ממש. ועכשיו נותר להתעורר, ולהאמין שוב, כן כן ככה בלב תמים ובעיניים אוהבות אבל בלי שזה באמת ישנה משהו . השלם כבר כאן , כל הזמן ,והוא לא יכול להיות תוצאה .
לחייג את המספר
כל כך הייתי רוצה להתקשר אליך עכשיו, פשוט לקחת את הטלפון ולחייג את המספר שאני זוכרת בעל פה.
לקחת את הטלפון ופשוט לספר לך על כל הטוב שקורה עכשיו, על הניצחונות ועל ההזדמנויות החדשות שהחיים מביאים איתם.
הייתי רוצה שתתגאה בי על שלא ויתרתי למרות הקושי ועברתי דרך התקופה הנוראית הזאת, שתראה איך פרצתי מתוך החושך חזרה אל האור.
אני חושבת על איך זה יוריד לך את האבן המעיקה הזאת מהלב ושגם אתה תוכל, אפילו אם רק לרגע, סוף סוף לחייך, שתרגיש גם את האהבה והטוב שזורמים דרכי.
אבל אני פשוט לא מצליחה לעשות את זה. הפחד גדול ממני.
אני מדמיינת איך אתה לא עונה לי, איך תנתק לי בפרצוף ואז אני אצטרך לדבר למזכירה הטלפונית ולאכול את עצמי בשאלה האם הקשבת לזה בכלל או לא.
ושגם אם תחליט בסוף לענות אתה תשתוק, כי אתה לא אחד שמדבר, ובטח שלא מתלהב. ואני כבר רואה איך הלב שלי לא עומד בזה.
איך עם כל האהבה שלי אליך, והחמלה והקבלה שאתה מי שאתה, ואני בכל זאת מפחדת ממך.
אני יודעת שגם אתה מפחד, אני יודעת שאין לי איך לשנות את זה, שזו הייתה בחירתך לעזוב, אני יודעת שמתחת לשכבות ההגנה שלך יש אדם מקסים, שאוהב אותי.
אבל במציאות שלי אתה לא נמצא, אתה רחוק מאי פעם, ואני מפחדת להתקרב שוב, מפחדת שלא תרצה לשמוע או לראות אותי, שלא תוכל לראות את האור והאהבה שאני.
מפחדת שאם תראה מי אני עוד יותר תרצה להתרחק, תברח רחוק יותר ותעלם לנצח.
אז אני לא מסוגלת להרים את השפורפרת אפילו שיש בפי את החדשות הכי טובות שיכולתי לספר לך. אפילו שאני חושבת עליך כל הזמן ואוהבת אותך ורוצה להתקרב שוב.
אני מפחדת להפוך שוב לילדה הקטנה שרק רוצה שתראה אותה, אבל אתה לא תראה ושוב ארגיש את הכאב על איך שזרקת אותי להתמודד לבד מול העולם.
ומה אם בכלל לא תשמח בשבילי , וכשתפתח את פיך סוף סוף ויהיו רק הרצאות על כמה שאני לא בסדר ועל כל הטעויות שעשיתי, על החוסר אחריות ועל הטיפשות שלי.
אני מרגישה שהחלק שלך בליבי עומד על קודקוד של משולש, מחכה למשב רוח הקל ביותר כדי להתמוטט, אני לא יודעת אם אני מוכנה לעשות את הצעד הראשון ולנשוף לכיוונו.
וכשזה יקרה כל העולם יתמוטט יחד איתי, כל הריבים, הזכרונות, הכאבים והנטישות יציפו אותי, והעצב העמוק לא יתן לי מנוחה ושוב ארגיש שנכשלתי, ושהכל בגללי.
כי למה בכלל חשבתי לעצמי שתוכל לראות אותי אם הרי אף פעם לא יכולת לראות? מי אני בכלל שאבוא לשנות אותך עכשיו? מה לעזאזל אני רוצה ממך?
הרי ביקשת לעזוב, ביקשת להעלם, אז שום דבר טוב לא יקרה מלהתקשר אליך, רק הרס וכאב למה שכבר גם ככה מרוסק ושבור ומכאן והלאה אין כבר טעם לנסות.
הלוואי שיכולתי פשוט לעשות את זה, בלי לפחד כל כך מלהיפגע שוב.
הבלבול:
הפחד שלי אומר לי שעדיף לי לא לעשות כלום, שכל צעד נוסף ברצון להתקרב אליו רק ירחיק אותו יותר, הוא גורם לי להרגיש כבר את הכישלון לפני שהוא בכלל קרה.
הוא מספר לי את כל הסיפורים הנכונים כדי להגן עלי מפני הכאב, כי למדתי מטעויות העבר ואני לא רוצה לקחת את הסיכון ששוב אפגע ויכאב לי, כבר נפגעתי פעם אחת יותר מידי.
ובשביל מה לפתוח את זה בכלל? עדיף להשאיר איפה שאני, אומר המיינד, ככה אני בטוחה, שולטת במצב שלא יהיו שום התמוטטויות בלתי צפויות שישברו אותי.
הרי הוא בחר לעזוב, ואם הוא היה רוצה ליצור קשר הוא היה בא מרצונו, ואם הוא לא בא אז הוא פשוט לא רוצה, ובמילא כמו תמיד הוא לא יראה שום דבר טוב בי.
השער:
האמת היא שאני לא באה כדי להרוויח משהו או כדי לקבל תמורה, אני פועלת מתוך הרצון הנשמתי לאהוב ללא תנאים. קרבה היא לא תוצאות והישגים- קירבה היא לאהוב בפשטות.
כשאני מפחדת מלכאוב זה כי המיינד אומר לי שעלי להיזהר ולפעל לפי ניסיון העבר, כבר נפגעת פעם זוכרת? אבל היום אני יודעת שלא משנה מה הן בחירותיו של מישהו אחר הן לא יכולות לפגוע בי, כי האור שלי והאהבה שלי לא תלויים במעשים של מישהו אחר, הם פשוט תמיד קיימים בי, אני רק צריכה לפקוח עיניים ולראות שהם שם.
היום אני רואה בבירור איך היקום הוא מראה, אם אפחד אראה דרכו רק את חשכת הפחד והכאב, ואם ארשה לעצמי לראות ולהרגיש דרכו את האהבה שאני בפשטות אמיתית, אז אוכל לראות זאת בכל אחד, גם באלו שעדיין לא מסוגלים לראות בעצם, גם באלו שעדיין אבודים בתוך עולם הפחד.
אז אתעורר ואזכר שזה בסדר להיות אני, שאין ממה לפחד בעצם, ששום דבר לא יכול לפגוע לשבור או להרוס אותי, כי אני אנרגיה של אהבה טהורה.
כשאבוא מהמקום הזה אזרום יחד עם היקום באהבה פשוטה ואתקרב לאמת הנשמתית שלי.
לפעמים צריך לקרוא לו
לפעמים צריך לקרוא לו. לפעמים זה נראה אכזרי.
לפעמים צריך לקרוא לו בחוזק. לפעמים בלי להשאיר לו ברירה.
העיניים שלו מראות את האימה שבפנים. החוץ ממלמל בתחילה מילים של שליטה ובטחון לכאורה, אבל אני רואה את הסדקים רצים בתוכו. כמו מפולת שלגים, חתיכות נושרות.
הוא מנסה להחזיק, להחזיר למקום המוכר, לכללי המשחק ההולכים ודוהים. הוא לא יכול. הוא כבר יודע את זה אבל מנסה בכל הכוח להיראות החלטי. להיראות יודע.
אז הוא יעבור לתקיפה. אני רואה את השנאה. זו שנאה עמוקה ועתיקה. שנאת גברים לכל מי שחושף את מה שהם כל כך מפחדים שיראו. בשבילו זה נורא יותר מלמות. בשבילו זה שורף עכשיו בכל העור, מערבל את הקרביים ומרוקן את המח. נשאר רק קרב על החיים. הוא חייב להעלים את מה שעכשיו, להסתיר את מה שמתגלה, להשתיק את המסתכלת או למות. הכל על הקצה. הכל על כל הקופה. הכל שלוח רסן ומתפרע בתוכו.
זה מתחיל לגלוש החוצה. זה יותר מרגיש כמו שאגה. אצלו זו שאגה שקטה ומתורבתת עם חיצים מורעלים. הוא לא יצעק על ידי. זה יראה את החולשה. הוא יפטיר חיצים של רעל מקווה שהמסך יכבה וכל זה לא יהיה. זה יכול לקרות, הוא חושב לעצמו, אם אני רק לא אסתכל. אם לא אראה אותו. הוא יכול לחיות עם מה שהוא, הוא למד להתעלם כבר ולספר סיפורים. אבל כשאני מסתכלת הוא חושב לעצמו, שהוא עומד למות. שאני שורפת אותו. חונקת אותו. מחללת אותו מרחוק.
ואני לא העלתי על דעתי, שזה מה שהוא עלול לחשוב, כשביקשתי שנסתכל באמת, כשביקשתי שותפות, שהזמנתי להתערער מן היסוד כי אני רוצה אותו, דווקא איתו, בריק. כי אני סומכת שנראה, כי אני יודעת שיש, כי אני מקשיבה למה שעוד לא ואני אוהבת להקשיב לזה איתו.
אז לפעמים צריך לקרוא לו חזק. ולפעמים אפילו כמה פעמים אחת אחר השנייה.
לפעמים צריך לקחת אותו לקצה השביל ולעמוד שם בלי המשך, כדי שידע שאין מאיפה ליפול. ולפעמים מתאים ללכת.
הבלבול
המיינד מספר לנו כל מיני סיפורים. לכל אחד מאתנו יש כמה סיפורים שרצים חזק וחוזרים שוב ושוב.
אצל הרבה מהגברים שאני פוגשת, הסיפור החזק שרץ הוא סיפור של כישלון, פחד גדול מלהיות לא מספיק ולהיכשל בלהחזיק את הדמות של החזק, המגונן , כזה שיש לו את כל התשובות כזה שיכול הכל , כזה שתפקידו להחזיק את הכל שלא יתפורר, כזה שיש לו תמיד מטרה והוא כמו חץ מכוונן אליה.
הפחד הכי גדול הוא להיות לא מספיק , אשם בהתפוררות הבית והמשפחה מסביב , נכשל.כזה שלא מצליח להרוויח מספיק או להרוויח בכלל, כזה שלא יכול לבנות בית ובטחון לאישה שאיתו או לילדים כזה שאי אפשר לסמוך עליו , שמבטיח ולא מקיים שלא יוצר ועושה , כזה שתמיד צריך להפעיל ולדחוף.
ואז כל אחד, כל אחת, בעיקר האישה שאתו נשמעים כמו מאשימים בכישלון המאיים הזה, ולפעמים כל מה שאפשר לשמוע הוא רק את הקול הזה שחוזר ואומר כמה הוא לא טוב מספיק , כמה הוא טעה וכמה זו אשמתו הבלעדית.
השער
האמת היא , שלפעמים זה נכון, לפעמים נהיה אשמים , מתמהמהים , דוחים את הקץ ומאמינים לסיפורים של עצמנו. ולפעמים נהיה אשמים בלהאמין לדרמה שאנחנו יוצרים , לריב ולהפרדה.
והאמת היא שהנשמה שלנו קוראת לאנשים סביבינו, לבני הזוג שלנו , לאהובים שלנו לעזור לנו בדיוק שם. לעזור לנו ללכת לאיבוד לעצמנו ולהתערער , לאבד צורה ולהתחיל להקשיב לה .
האמת היא שזה היופי וזה גם הכאב הגדול שיכולים להגיע מהקירבה למישהו אחר , שיהיה קרוב עד כדי כך שהבפנים שלנו יתערבב בבפנים שלו ושנינו נוכל לשכוח את הבחוץ, את האשמות ואת המטרה ונוכל להפסיק להאמין שהם אמת.
אם נסכים לראות, אם תסכים , פשוט כי זה ככה, בלי לסבך את הכל באמרות של חוכמה או בויכוח אם תיצור רגע מקום שיאפשר את העירבוב הזה של בפנוכו. אם תסכים רגע להקשיב לי ולא למה שאתה חושב שאני אומרת , יהיה פתאום שקט גדול . אז גם אני אוכל להפסיק לרגע להקרין את הסרט שלי ובמקומו , נוכל להיות יחד , בלי אמות מידה השוואות ולאן צריך להגיע ונוכל להסתכל במקום על סרטים , אחד לשנייה בעיניים , ולדעת מתוך להיות שם ביחד שעכשיו זה מה שיש.
לכסות את הבורות
אני עומדת מיואשת ומסביבי מלא בורות פעורים.
אני שואלת את עצמי כמה עוד אפשר, מתי תגיע המנוחה ? הנה אני מכסה עוד בור וכבר נפתח אחד בצד השני ,אני עייפה ומותשת , אני שומעת את הסיפורים האלה על אנשים שהצליחו ,כיסו את כל הבורות וחיו באושר ועושר.מי אתם אותם אנשים? ולמה אני לא נמנית אתכם? מה אין לי שיש לכם?
לא, אני אינני מחפשת להתעשר ולחיות בבית מפואר עם אוטו מרהיב ,אני מחפשת משהו שירגיש יותר פשוט וטבעי, משהו צנוע אבל מבוסס.
להפסיק את המרדף אחרי ה”אין לי…”
להגיע לנקודה שבה המספרים יופיע על המסך ולא יעלה לי חושך בעיניים ,שאוכל לדעת שפע משהו, ולחוש בזרימה שלו.
אבל בינתיים אני רק שומעת בראש את הצלילים של המטבעות שנופלים , את הצביטות בלב, את הפחד, אוי הפחד… הוא סוחף אותי לתוך הכאוס הזה. מריץ שוב ושוב את הפסיקות הקבועות שלו , אומר לי שאני צריכה להשלים עם זה שאני פשוט אחת כזאת .שאין לה ולא יהיה לה.
אחת כזאת שתמשיך לכסות בורות כל החיים, ללקט מטבעות ולהתייאש ממספרים .
את לא קוסמת הוא אומר לי, את רק אחת כמו כולם , אז או שתלמדי לשחק את משחק ההישרדות או שתישארי בלי כלום.
ואני רוצה להגיד לו שלא נכון, שאפשר אחרת, ושאני כן קוסמת! אבל אז היא צועקת עלי שאתעורר למציאות כבר וכל הכפתורים נלחצים לי, אני חייבת להבין שבעולם האמתי אין ואין ואין שצריך ככה וצריך ככה ואי אפשר אחרת אין ברירה , שוב נתקעים בלי ובלי ובלי . אני כבר בוערת והכל כואב אבל היא ממשיכה לצעוק עלי חזק יותר ויותר ואני חייבת לעמוד על הרגליים האחוריות ולהמשיך להאמין שזה לא ככה.
לא לתת לפחדים שלי לפעור עוד בורות אני רוצה להאמין שהשפע שם, עומד ומחכה שאראה אותו ,אבל היא עומדת מולי ויורה עלי צרורות של טענות הוכחות ונימוקים שאין ואני מרגישה שאני חייבת להיאחז בכל הכוח באמונה שיש והנאחזות הזאת רק משאירה אותי בתוך הפחד והאין ושוב אני מוצאת את עצמי במעגל האימים צועקת בכל הכוח שאני רוצה לצאת מכאן, שאני רוצה להשתחרר מכל החוסר הזה, שאני רוצה לראות את השפע שעומד ומחכה לי.
אבל זה קשה כשהיא בינתיים מרסקת את החלומות שלי גורמת לי להאמין שאולי אני באמת חולמת את הבלתי אפשרי.
ולמה זה לא יכול להיות פשוט יותר
למה אני תמיד מסתבכת בזה.
הבלבול:
האמונה שלי אומרת לי שאין ולא יהיה לי, שאני לא מתנהלת מספיק טוב בעולם הזה, ושככה לעולם לא אשיג את מטרותיי ולא אגיע לשום מקום.
שאצלי זה אף פעם לא יצליח להיות פשוט. שתמיד אהיה כלואה בפחד שלי ולא אדע איך להמשיך.
איך אני יוצאת מהתסבוכת הזאת שאני נכנסת אליה שוב ושוב? אולי באמת אין לי סיכוי, ואני מקרה אבוד, ואולי כבר עדיף להתייאש בכלל.
המחשבה מספרת שכדי להמשיך לשרוד כאן אני צריכה להיות מקורקעת ולא להתעופף בחלום, שחלומות לא נועדו להגשמה ושאני סתם מבזבזת זמן יקר. כי בתכלס המציאות לא תשתנה, זה המצב, ככה היה וככה ימשיך להיות, כי כזאת אני, אחת שלא מגיע לה לראות את השפע, שאין לה את היכולות להצליח.
מבעד למחשבה ,אני לא רואה כלום, לא פתרונות ולא אפשרויות, הכל חשוך ומלא בסימני שאלה שרק מבלבלים ומפחידים אותי עוד יותר. גורמים לי להרגיש שאני פשוט כישלון.
השער:
כשהפחד מפעיל אותי ומספר לי שאני כישלון זאת הזדמנות נפלאה לבדוק האם אני באמת כישלון, ומזה בכלל הכישלון הזה בעצם.
כישלון היא המחשבה שאני לא נמצאת איפה שאני צריכה להיות, אבל איך זה אפשרי להיות במקום אחר מאשר איפה שאני נמצאת,
הנשמה שלי היא הוויה שפשוט קיימת, אין לה מצב של יותר או פחות, היא פשוט נעה יחד עם העולם בדיוק מושלם עם היקום, ולכן היא תמיד בדיוק איפה שהיא.
אני לא רואה את זה כשאני מאמינה לפחד שעומד מעלי ומסתיר לי את האור, מספר לי סיפורים שאין לי, שהכל מסובך ומייאש ושאני רחוקה ממקום כלשהו שבו נמצא האושר.
כשאבקש להתעורר דרך המחשבות האלו אתבונן בהן, אנשום, אקשיב ואהיה בכאן ועכשיו, וארגיש את האנרגיה שפשוט נעה בתוכי בריקוד הרמוני עם היקום
האנרגיה שלא יכולה להיכשל או להיות חסרה, שלא יודעת להסתבך או ללכת לאיבוד, האנרגיה האחת שמחוברת להכל וזורמת דרך הכל בפשטות וקלילות.
היא תמיד נעה ותמיד משתנה, אני לא צריכה לעשות דבר רק לתת לה להיות, ואז ברגע שאפתח לה את השער ואתן לה לנוע בי בחופשיות היא תזרום בי ותאיר אותי
ושם אחווה את השפע, האהבה והאפשרויות הבלתי מוגבלות שניתנות לי מהיקום, אגע בקסם של ההוויה ואזכר.
יום הולדת
בבוקר של יומוהולדתי ה40 , התעוררתי מוקדם ושכבתי במיטה בשקט רגע לבד לפני שהתחיל היום ולא יכולתי להפסיק לחייך. תחושת הקלה גדולה ירדה עלי. הנה אני בת 40. הצלחתי להגיע.
בגיל 40, חשבתי, כבר כל הציפיות מאחורי, כל מה שרצו וציפו ממני בשנות ה20 וה30 שלי כבר ברור שלא יקרה, או לפחות ברור שלא יקהו בדרך “המסורתית”.
בגיל 40, חשבתי, כבר די ברור לכולם שאני מוזרה ונפלאה.
בגיל 40, חשבתי, שכבר די ברור לכולם שבחרתי בדרך אחרת וזהו , ממנה כבר אי אפשר לצפות שתתיישר.
ופתאום הוקל לי כ”כ, כי מה שיש זה כנראה מה שיש , בדרכי האחרת .
בגיל 40, חשבתי, עכשיו רק נשאר להיות מאושרת , לשמוח בעצמי כמו שאני, כי כולם כבר ויתרו , כי כולם כבר יודעים וכי זה הכי בסדר להיות אני .
כל השנים היה בי מין לחץ, הסתכלתי החוצה והייתי עסוקה כל הזמן בהשוואות, מה יש לי לעומת מה יש לאחרים, מה אין לי ויש להם. כל שנה שעברה הלחץ רק הלך וגדל, הפער הלך והעמיק וזה הרגיש שמשהו בי לא נכון ולא מותאם לקצב של העולם.
אני לא יכולה להגיד שאני חפה מהשוואות והסתכלות החוצה עכשיו, בגיל 40 , אבל כן יכולה להגיד שנמלאתי פתאום נינוחות פשוטה שכזו במי שאני, בעבודה שלי בזוגיות שלי וביצירה שלי , אני ממלאה אותי בשמחה.
ואולי פשוט התבגרתי.
הבלבול
המיינד עסוק בהסתכלות החוצה ורשימה של סולם הישגים והשוואות .
המיינד מספר שאם לא אכנע לכבלים של שגרה שעמום ומסגרת, שאם לא אתחייב לסטנדרטים של המערכת , אשאר חופשיה. וככה שנה אחרי שנה הפער גדל , באמת, וגם די בכוונה , כדי לא להראות כמותם וכדי לא להיות כמו כולם.
המיינד מספר שאם אהיה כמו כולם , אלך לאיבוד בקהל ואף אחד לא יראה אותי ובכלל מי מבטיח לי שאוכל להצליח איפה שכל האחרים מצליחים, מי רוצה בכלל?
אני רוצה להיות אחרת ומיוחדת ויותר מזה אני רוצה להיות יוצאת דופן! ואני רוצה להתעקש על כך גם כשזה גורם לי לאי נוחות. גם שאני בכלל לא בטוחה שזו האמת שלי, גם שיש לי קול בבטן שאומר שאולי כדאי , רק לרגע לרדת מהעץ שלי ולהקשיב , להתבונן סביב ולראות שלא כל מה שהוא כמו כולם הוא שיקרי ומעוות , שלא כל מה שכמו כולם הוא לא נכון , שיכול להיות שכדאי לאמץ חלקים לתוכי כי זה יביא לי ברכה וכי אני בדרכי הייחודית לא יכולה להיטמע בקהל, זה בכלל בכלל לא אפשרי.
השער
העולם הולך לכיוונים מפתיעים, אפשר להגיד שהוא הולך לכל הכיוונים.
הגדרות ומסגרות מאבדות לאט לאט מהטעם שלהם ובמקומם נוצר מקום לכל אחד מאתנו לבדוק מה באמת נכון בשבילו/לה. כל החוקיות המיושנת של משפחה , בית, זוגיות ואפילו מגדר מאבדת מהכח שלה ופתאום יש הכל מהכל , יש אין סוף אפשרויות לבטא אהבה ואין סוף צורות שלה .
אהבה. ככח, היא בדיוק זה , אין סופית, בילתי מוגבלת וחסרת צורה וחוקיות .
אהבה . ככח, מגיעה מעולם היש שם היא צומחת היש והכן הם המים המשקים אותה והופכים אותה לדבר הנהדר ביותר , לדבר החשוב ביותר , לדבר היחיד .