הכי חשוב זה להיראות כאילו לא אכפת לך ממש.
אתה בן אדם טוב בסך הכל, אבל כלום לא יתפוס אותך ממש. ככה זה נחשב. זה עושה אותך שייך לנחשבים.
גררו אותי להופעה. לא שרציתי ללכת. סבבה, אבל גם סבבה אם לא. הליכה אבל שפופה. אני כאן אבל עייפה. אמרתי אבל לא עשיתי, אז מה כל כך נורא?

יש לזה ריח. הלב שלי קופץ בצורה לא נעימה, כשאני מתחילה להרגיש את הנסיגה. נסיגה מלהיות. נסיגה מהבטחה. נסיגה מלהרגיש. בפשטות. זה נראה קליל. זה נראה על הדרך כזה. זה נראה לא ביג דיל. זה נראה כמו אדישות עם כוח. אבל זה לא.
בתוך האדם המתחיל לסגת, נופלות חומות, נסגרים שערים, והאזעקות נשמעות בכל רחבי הממלכה.
בתוך האדם המתחיל לסגת, יורדים וילונות של מסקנות, תוצאות של הרבה חשבונות ושיקולי כדאיות שמטרתם אחת, לעשות שלא יכאב. ואם יכאב, אז לפחות פחות מן הפעם הקודמת. העיקר שלא יגעו בי. שיחשבו שהם נוגעים, אחרת הם לא יישארו, אבל שלא יגעו.

הכי חשוב זה להיראות כאילו לא אכפת לך ממש. זה מה שיביא לך אהבה. זה מה שישמור עליך מלהיטמע. זה מה שבטיח את זה שלא יכאב לך. אל תצטרך כלום. שמע! אל תצטרך כלום ואף אחד. ככה. רק ככה.

הבלבול

נראה שהכי קל להתהלך בעולם בתוך בועת העצמי, אני , רצונותי וצרכי. לדאוג למלא אותם ולהמשיך את חיי בתוך הבועה שיצרתי. בועה יכולה להיות של אחד, של קהילה או של קבוצת אנשים.
אבל מי בכלל אמר שמה שקל הוא הצודק? ומה שקשה או מעורר התנגדות או פחד הוא טעות? מי אמר שמה שנראה קל כי הוא לא דורש מאמץ והסכמה באמת לא גורם אחר כך לפחד, כאב, תסכול וקושי גדולים?
חומות של צרכים ופחדים של הימנעות , של חוסר נוכחות.
אנחנו מרגישים את הקושי, את החיכוך ההולך וגובר עם העולם ונבהלים ממנו.

השער

אנחנו נקראים שוב ושוב ע”י היקום להתעורר מההפרדה הזו, לחוש את האחר ודרכו , יחד להתעורר לשמוע ולהקשיב לנשמתו וכך לשמוע ולהקשיב לנשמתנו.
האמת היא שההתנגדות שלנו לתנועה , היא הדבר היחיד שמעורר עייפות.
חיכוך הוא רק חיכוך לא עצירה של התנועה . לפעמים יש חיכוך יותר גדול, לפעמים פחות וזהו הזמן להאט, להעמיק את ההקשבה ואת הקירבה , ולא ההפך. אז נוכל לראות שלרוב מה שנראה כקושי כלפי חוץ הוא רק השתקפות של ההתנגדות שלנו או של האמונה שלנו שקשה ורע.
אם נמשיך לריב עם העולם, להתבדל , לעמעם את אורנו ע”י מסכים של נסיגה ע”י מסכים של פחדים. ע”י הקשבה למיינד המתעתע ניצור רק עוד כאב ועוד הפרדה זהו מעגל אכזרי שבסופו נשארים לבד.

<< לפרק הקודם    |    לפרק הבא >>

מי אני?
אני שומעת אתכם מספרים עלי כל מיני סיפורים על איך הייתי ומה עשיתי.
מתארים אותי כאור גדול וחזק.
האומנם זו אני?
כי אינני מרגישה כזאת.

פעם היו לי חיים מלאים, שיכולתי להתעורר כל בוקר ולבחור לחייך
להביט במראה ולאהוב את מה שעיניי רואות , בלי לשפוט ולא לדאוג מהארוחה הבאה.
פעם יכולתי לשבת ולכתוב דברים שאחרי שהייתי קוראת אותם גם עשר פעמים הייתי נדהמת שאני זאת שכתבה אותם , וואי איזה כישרון.

פעם היו לי תובנות, היה לי תודעה גבוה ויכולת לראות את המעבר.
היום אני מרגישה כמו תולעת עיוורת בתוך רפש , מגששת את דרכי לצאת מגוש החרא הזה.
אני מרגישה עלובה , נבולה וקמלה בלי תובנות ובלי מחשבות חכמות ,בלי חיוך ובלי תכלית בקושי עם כוח לקום ולשנות משהו.

פעם הייתי יוצאת, רוקדת, חיה, עובדת, משתגעת הייתי מפוקסת על עצמי, הייתי בסנטר מדיטטיבי, הרגשתי טוב
אנשים היו מביטים בי בהערצה כזאת,כי לא הייתי דופקת חשבון.
כי הייתי אני, כמו שאני.

והיום? האנשים המעטים שעוד מביטים בי… רואים אולי קצת מהפעם הזה טמון עמוק בהריסות.
ואני רק אוכלת את עצמי בייסורים , סוחבת את עצמי כל יום ביומו בין המיטה למקרר למחשב וחזרה.
אפילו שאתם אומרים שאני חזקה
אפילו שאני יודעת שזה יעבור ויגמר
אפילו ואפילו ואפילו
אני עדיין לא מצליחה לזהות את עצמי במראה, אני עדיין לא מבינה לאן היא הלכה, הבנאדם המיוחד הזה שהייתי
למה כל מה שאני מצליחה לכתוב נגמר בדמעות ובסבל?
למה אני מרגישה כל כך רחוקה מעצמי?
כל כך זרה.
מי אני בכלל?
שכחתי.

הבלבול

המיינד שלי אומר לי שאם אני לא יכולה לראות את העוצמה שלי או לחוש בה בזה הרגע כמו שאני רגילה לראות אותה ולחוש בה , אז היא לא קיימת.

אם אין לי תכלית ואין לי משמעות, אז זה אומר שאין לי את עוצמת חיים שהייתה לי והפכתי להיות פתאום זרה לעצמי.
הוא מספר לי שאם אני לא עומדת בקריטריונים של להיות אדם מלא חיים אז אני ריקה מחיים .

איך אני בכלל מצפה מעצמי לראות משהו טוב בתוכי כשאין לי תובנות גדולות ומחשבות חכמות, כשאני לא מצליחה לבטא את החוכמה שהייתה בי אז האם זה אומר שאני באמת קיימת בכלל? שאני באמת שווה משהו? שיש לי מה לתת עוד לעולם? הרי אם אני לא רואה את עצמי אז איך זה אפשרי שמישהו אחר רואה אותי? זה לא יכול להיות שיש בי עוצמה בתוך כל החולשה הזאת, שזאת רק אשליה שלהם מהזיכרון שיש להם על מה שהייתי.

השער

האמת היא שעוצמת החיים שלי לא יכולה שלא להתקיים, וגם אם לא אהיה יכולה לראות אותה, להרגיש אותה או לבטא אותה, היא עדיין האמת והיא עדיין אני.

האמת לא יודעת קריטריונים ותנאים, היא מכירה רק את התנועה, והתנועה מביאה איתה שינוי, שמביא איתו הזדמנות לפגוש את החולשות שלנו ולהתעורר מהן.

היקום הוא מראה שמאפשרת לי לראות את עצמי דרך האחר, אם אתן לעצמי להתבונן בשיקוף של האחרים ואוכל לראות את אותה העוצמה שהם רואים, את החיות המלאה שהם משקפים לי אז אדע שזה לא יכול להיות שהיא לא קיימת, ושם אזכר בה ואוכל שוב להרגיש אותה ולבטא אותה החוצה בחיות המלאה שהיא.

<< לפרק הקודם    |    לפרק הבא >>

יש בה רוח נדודים.
היא לא בטוחה מה המקור שלה.
אני רואה אותה למודת שינויים ואנשים, צלילה למעמקים ונסיקה למעלה לגובה רב.
יש בה תנועה שמחכה לקרות והיא ,עם עיניים רכות, שואלת את עצמה
אם התנועה מבקשת להרחיק אותה, ממה שהיא לא רוצה או לא יכולה לעמוד בו
או שזה קול שקורא לה והיא יודעת שהיגיע זמנו.

כשהיא עדינה עם עצמה, היא יכולה להפסיק להכליל ולדבר בנחרצות
ואז גם להתקרב מספיק כדי לראות, כמה דרכים היא מפתחת, כדי לא לכאוב.
היא תיסע ממש רחוק, תיכנס לקהילות ותוביל, תביא חדש, תלמד ותפתח אפשרויות
ובתוכה, היא תדע, שהעוצמה והעשייה האלה הם כיסוי לבור שהיא מדמה שתופס את כל מרכז הגוף שלה.

יש בה רוח נדודים, והפעם היא רכה מתמיד, מנשבת אבל לא הופכת לסערה.
היא נותנת לרוח לנגן עליה, מקשיבה לצלילים, וגם אם ישנם הרגלים, הם מופיעים כמו סרט שמוקרן על המסכים שבה, באים והולכים, מופיעים ונעלמים.
הפעם, ככה זה נראה עכשיו, התנועה לא תהייה מעבר ממקום למקום, אלא נביעה שעולה על גדותיה משפע וממשיכה הלאה, והתגלות שנראית מבריקה ומלאה ככל שנפתחים עוד ועוד צעיפים, מורדות קליפות. ככל שהשקט מוערך.

היא תנוע הפעם לא כדי להגיע או לעזוב.
היא תנדוד כי היופי לא יכול להישאר במרחב שהוקצה לו עד כה.

הבלבול

כשאני מקשיבה ללמה לא, לשלילי ולחסר אני יוצרת מסך שעליו מוקרן רק הסרט הזה. ורק אותו אני יכולה לראות, המסך הזה מסתיר את המציאות שהיא הרבה יותר מלאה וכוללת מהסרט הצר שמקרין המיינד , המיינד מקרין רק את סך הפחדים והכישלונות את סך האכזבות ואת הכאב שנוצר. הוא תקוע במרחב צר של סיבה ותוצאה , אם ככה היה אז רק ככה יכול להיות שוב. זה שווה זה.
רק במקום אחר אוכל ליצור ולהיות חופשיה באמת, רק שיהיה לי בטחון ומוכרות סביבי אוכל לפרוח ולהצליח. רק שם ולא פה. חייבת להמשיך לנוע ולזוז עד שאמצא עד שאהיה. עד שאהפוך להיות.

השער

ההסכמה להיות , עם מי שאיתי, עם איפה שאני – היא הפסקת ההתנגדות. ההתנגדות ולא הנסיבות היא הגורם לעייפות הגדולה ולחוסר הנינוחות.
כאשר אני מסכימה להפסיק להתנגד , אני נושמת וגדלה, אני חיה באמת, בתוך העכשיו , שהוא תמיד תמיד רחב וגדול יותר מסרט. ולזה אני רוצה לומר כן ורק לזה אני יכולה לומר כן.
להסכים לא לוותר יותר ולהאמין למיינד – זו מתנה אמיתית ואלו הם החיים עצמם. זה כמו לומר לעצמי שנתתי לעצמי מתנה גדולה והחלטתי לנשום היום.
פשטות היא האמת.

<< לפרק הקודם    |    לפרק הבא >>

רק יצאנו מהסדנא. עוד רואים את המבנה מהמכונית. רק סיימנו מדיטציה וימים של שקט. הוא יושב באוטו ולא מאמין. מיד כשנכנסו לאוטו הם התחילו. ביקורת על המנחה. על איך שעשתה ואיך שלא עשתה. על הכסף שלקחה או שלא לקחה, האם רמזה משהו או שהתכוונה באמת. ומה זה בכלל המנחים האלה. ומה זה בכלל האנשים שהגיעו. הוא יושב במכונית והולך ונהייה עצוב. על היופי שהחמיצו. על האפשרות לעזוב את עצמם באמת ולהיות רק אמת, רק אהבה, רק יופי. הוא הולך ונהייה עצוב על הסירוב העיקש שלהם לא לחדול להיות, לא לפרק את הדמיון ולהיפגש באמת עם העכשיו.

הם הולכים מסדנא לסדנא, מפסטיבל ולפסטיבל, וגאים על זה שלא יתנו לאף אחד לערער אותם. לא יתנו. לא יתנו לאף אחד לבלבל אותם, לגרום להם לחשוב שאולי הם לא יודעים מי הם, שאולי יש עוד כל כך הרבה לראות.

הם הולכים במרחב גאים על שלא יתנו לאיש באמת לשאול את קירבם ואת נשמתם, מה הם יאבדו כשהם יאבדו את הקליפות, את ה-אני המדומה, את האשליה. הם יבואו מתגעגעים להרגשה של הרבה אנשים אבודים שמחפשים. הם יבואו לסדנאות בטוחים, שגם האחרים רוצים להיות בטוחים, שאיש לא יראה להם דבר, שהם עוד לא מכירים או שיגרום לזעזוע ולו הקל ביותר.

לצעוק, לפרוק, לדעת, להוציא…כן. לגעת באמת- שאלוהים ישמור. והוא שומר על אלה שמבקשים.

וכשהוא מנסה להראות, אולי לשים כמה סימני שאלה הם אומרים לו שהוא מוזר, שהוא זר בעצם, שהוא לא משתלב, או תמים או כבד.

כשהוא מבקש לחלוק אפילו קצת ולהציע שיסתכלו לכיוון אחר, אולי יראו משם, הם אומרים לו שהוא שיפוטי ולא חברי, כי הוא לא יודע לקבל אותם כמו שהם. לפעמים אפילו הוא ״הרסני לספייס שלהם״. כל דבר הופך יחסי- זו האמת שלך וזו שלי. ככה זה בשכל שמשטח הכל לדעות ומחשבות.

הם כל כך מרוצים מעצמם. מרגישים כל כך צודקים. ילדי השבט האבודים

השער

אנחנו שליחים בעולם הזה, שבט דור אנשים שיכולים וצריכים אחרת. בלי ללכת דרך הלא, ההשוואות המדרגים הדרגות וההפרדה שראינו ונכווינו מהם. אנחנו יכולים ונקראים ללכת דרך הכן והיופי, דרך המגע ודרך הקרבה דרך האהבה.

אנחנו מתבלבלים שוב ושוב באותן הנקודות בדיוק. של ציניות ושכבות הגנה. כן גם אם נקרא להן בשמות יפים חדשים ורוחניים הם לא יהפכו למשהו אחר. רק אם נהיה, באמת, מה שלמדנו ומה שחווינו ,מה שהתאים שלנו בגוף מכירים בצורה כזו יוצאת דופן, נוכל, כולנו להפוך מתלמידים למורים של אור.

מספיק עם הכאב מספיק עם הלבד ועם עצמי, הגיע הזמן לביחד אמתי, מטלטל ונוגע הגיע הזמן לסלול לעולם את הדרך של אמירת כן והקשבה לתנועה.

רק אנחנו יכולים. רק אנחנו. זה תפקידנו.
שבט הילדים האבודים.

<< לפרק הקודם    |    לפרק הבא >>

לא שמתי לב. באמת. אני לא יודעת אייך אבל לא שמתי לב לבדידות. הן נראות לי כל כך חזקות, כל כך יפות במובן העמוק של המילה, כל כך רואות ויודעות להישיר מבט, לפעול באמת ואז לכתוב על זה באלגנטיות חכמה כל כך. התפעלתי כל כך, שלא שמתי לב לבדידות.

אבל היום , כשנפרדתי בחיבוק ויצאתי לדרכי הביתה, לילדים ולכתיבה, לכלבים ולארוחת שישי שמתארגנת לה כדי שכשאסיים לעבוד מחר, לא ייקח לי הרבה זמן לפני שהילדים יבואו…אז, ממש לפני שסגרתי את הדלת אחרי, ראיתי את החיוך ואת המבט שמחזיק את הדמעות, ראיתי את השקט החשוך מוסתר, כדי שלא אראה ולא אדאג.

ראיתי גם את הלבד הכואב, כשהיא שאלה אותי, אם באמת לא שמתי לב שהיא המון לבד, שאין לה למי להרים טלפון כדי ללכת יחד לסרט, שכולם נשואים ועם ילדים, שכולם עסוקים בחייהם, ולה אין אף אחד מיוחד משלה. והיא מוסיפה ושואלת- את יודעת מה זה לחזור מהעבודה, (שהיא עושה נפלא באופן מיוחד), לבית ריק? מה זה כשאין לך אף אחד ששואל או דואג, מפנק או נורא מחכה לדעת אייך היה יומך? ואני שתמיד חיכיתי לזמן שקט, שיהיה לי קצת ממנו, לכתוב, ללמוד, לשתות קפה חם או לישון –לא שמתי לב. לא חשבתי. לא…

ראיתי גם אותה שמתאפקת ומבליגה, מבקשת לשמור ולא לפרק, כי אין לה מקום משלה ואין לה ברירה אלא להיות במקום לא שלה. היא מודה ורואה את הטוב, יודעת שיש הרבה ברכה בדרכה, ובכל זאת…בכל זאת אין לה מקום משלה. והיא כל כך היתה רוצה.

גם פגשתי אתמול את זו הלוחמת, מובילת מאבקי הצדק, שנעזבת שוב ,מכאיבה שוב, והיופי שלה נקבר שוב תחת כעס ותסכול. שוב בודדה.

איך לא שמתי לב לבדידות. ראיתי את העובדות. נגעתי בכאב. הכרתי את הסיפורים. ראיתי את הרצון החזק כל כך להיות אהובה ורצוייה, להיות נבחרת. ראיתי את הסיכסוך הפנימי, את הפחד לומר כן ולהסכים באמת לצד הרצון העמוק והעתיק לא להמשיך להיות לבד.
אבל בכל זאת, פיספסתי את הבדידות.
פיספסתי לראות באמת מה זה לחיות, כשאין לך תיקווה שהיא תיפסק.

הבלבול

המינד מספר שאם אהיה יחד, אאבד את הגבולות שלי ,את הרצונות שלי ואהיה חייבת להתפשר לרצונות וצרכים של מישהו אחר ושזה יבוא בטוח בטוח על חשבוני. אם אציית לבקשה של אחר זה יפחית מכבודי ואהפוך להיות לא שווה או פחות או קטנה , אם אעשה את זה פעם אחת אהיה מחויבת לעשות את זה כל פעם וזה לא יהיה הוגן. לא שוויוני.

ביחד מביא ויתור על עצמי כי אף אחד לא יכול לראות אותי באמת ולדעת בדיוק מה ואיך בדיוק לעשות כדי שאהיה מרוצה.
ביחד מביא עומס כי צריך להתחשב בעוד מישהו במקום לעשות בדיוק ומתי מה שרק אני רוצה.

השער

האמת היא שאנחנו מאסטרים בלהיות לבד. וזה מספיק. די עם זה כבר.

דרך האחר , דרך להתקרב כשקשה, לנשום את האחר עד תום ולהכניס אותו עמוק פנימה נוכל להתקרב לעצמנו באמת.
דרך לציית לקולו של האחר , שמבקש או לפעמים אפילו דורש משהו שמנוגד לרצונות שלנו אנחנו יכולים לשמוע את קולה של נשמתנו שמבקשת בדיוק את אותו הדבר.

אהובים בכל הצורות שלהם הם השתקפות של השיעור הנשמתי , של מה שהגיע זמנו בחיינו לראות ולהגיד כן. בהתמסרות ולא בפשרה.
זו כוחה של אהבה.

<< לפרק הקודם    |    לפרק הבא >>

אמרת שמולו כדאי שאמצא את קולי, שאראה לו את יופיי האמתי, שאדבר את מה שאני רוצה וצריכה ממנו מבלי לפחד , מהתגובה שלו או מהכעס מהפיצוץ.

ומאז אני מבלה את היום בלבחון מה זה בכלל אומר? מי זאת אני שרוצה וצריכה. האמת היא שרוב היום אני מרגישה כמו כלי , שרואה ודואג לצרכים ולרצונות של כולם לפעמים עד כדי עייפות כ”כ גדולה שנעצמות לי העיניים מעצמן.

רוב הזמן זה מן הרגל שאני משתמשת בו כי ככה למדתי לחוש את כולם, בלי גבולות ובסימביוזה מוחלטת. ללכת לאיבוד באחר.

ואז , לרב מה שקורה שאני מרגישה נדרסת, אחרונה בתור, שכולם באים לפני, וכועסת ומתגוננת נגד כל העולם וצריכה מנוחה והפסקה מהכל.צריכה לבד ולהתחבא. או שרבה ומתנתקת.

בימים האחרונים אני מסתובבת עם כאב גב, אני , שכל עולמי זה הגוף ומה הוא מספר לא מצליחה לשמוע מה הסיפור . והיום ככה באוטו, שוב בפקק שוב כאב חשבתי לעצמי שאולי הגב שלי מספר לי בדיוק את מה שביקשת ממני את , שאולי עמוד השדרה בעצמו מבקש שאחוש אותו ומרב התעלמות הוא כבר החליט לכאוב , בייאושו ,כדי שאשים לב.

אני מנסה לנוע מולו ומול העולם בלי כאב , אבל לפעמים , יהיה חיכוך ויהיה קונפליקט ויהיו אנשים שלא מסכימים איתי, יהיו אנשים שיבקשו את חוכמתי המקצועית אבל יבחרו לעשות משהו אחר . ושניהם לא יעידו עלי שאני לא חכמה או מספיקה או יודעת.

לפעמים אהיה חייבת לשים גבולות, לא גבול של הפרדה ומלחמה אלא גבול של מי שרואה אחרת, ואם אצליח לדבר את זה באהבה , בביטחון של אהבה. אז אולי יתחילו להקשיב.אולי אז גם אשמע אני.

בילבול

מה שמעייף הוא להאמין שזה לא מספיק שאת רואה ויודעת. להאמין שזה לא מספיק ולחיות תמיד בתגובה לאחר, לנחש את צעדיו ולדאוג להיות תמיד צעד אחד לפני, אז, אומר המיינד לא יבוא הריב או הכאב והתוצאות יהיו תמיד חיוביות כי מה יותר חיובי מלעשות בדיוק בדיוק מה שרוצה האחר?

ובעצם מה שנותר הוא חלל גדול שחסר בו אותי. זה לא חלל שבו יכול לצמוח כלום , זה ממש ריק , חסר, חלל חסר נוכחות שיכול רק להתמלא ע”י מישהו אחר. ואז התוצאה היא תסכול גדול, ובו ,מספרת המחשבה ,אני נמצאת במקום האחרון נרמסת ע”י הרצונות של כולם לפני ואז יכולים לקרות שני דברים, מלחמה , שבה אני מספרת לעצמי שאני ושלל רצונותיי חייבים לנצח או תבוסה ונסיגה מוחלטת מהעולם.

השער

האמת היא שאני היא לא שלל רצונותיי וצרכי.

האמת היא שאני זו שיכולה בחכמה גדולה ליצור מרחב בו האחר יכול להרגיש שלם ובטוח . את המרחב הזה אני צריכה ליצור ע”י הובלה ונוכחות מלאה , שלמה. מרחב בו אני יכולה לזרוח ביופיי השלם הוא המרחב היחיד שבו יכולים להיווצר חיים .כשאני עצמי חסרה, החלל שנוצר יכול להתמלא רק ע”י מחשבות ופחדים או לחילופין רצונות וצרכים.

עמוד השדרה הוא ההנחיה העדינה של האהבה שהיא אחרת מחומות של הפרדה אלא כמו גלים של מים חמים שעוטפים ומנחים בשקט אל עבר עצמי.

<< לפרק הקודם    |    לפרק הבא >>

הוא לא יכול לשאת את המחשבה, שהוא לא יקבל את האהבה שמגיעה לו. הוא לא יכול לשאת את האפשרות, ששוב לא יתנו לו את מה שהוא צריך. נמאס לו כבר מן העולם שלא נותן לו את מה שהוא יודע ששלו. נמאס לו מאנשים שלא יודעים, שהוא רואה את מה שהם לא, ושיקשיבו לו כבר.

הוא באמת רואה. רואה הרבה. הוא חכם מאד. יש לו לב גדול. החיוך שלו כמו של ילד. אבל רק תנסה לומר לו, שהוא לא מקבל מה שהוא רוצה. רק תנסה. הלב תוקף. העיניים נסגרות. המסך יורד.

הוא יודע לעשות טוב. הוא אוהב את זה. הוא אוהב להיות יחד ולאהוב בגוף ולצחוק ולטייל במקומות שרק הוא מכיר בעיר. אבל הוא לא יכול לשאת את זה שהן הולכות. הוא לא יכול לשאת את זה שהן לא מסכימות. הוא לא מוכן לשאת יותר את זה שהן לא אוהבות אותו, בדיוק כמו שהוא צריך. על זה הוא לא סולח להן.

יש לו כתבי אישום. עם סעיפים מדוקדקים. כל אשמה מפורטת, כדי שכל אחת תוכל להבין. שלא יהיו פספוסים ושלא תוכל אחר כך לטעון שלא ידעה.

מפחדת מאינטימיות
מתעקשת על מה שהיא רוצה
לא יודעת מה היא רוצה
היא כולאת אותו
היא כופה עליו
לא חושקת בו בטרוף
לא תמיד רוצה
מפחדת לאבד אותו
זכותו להיות אדם חופשי
היא לא מראה שהוא מספיק חשוב לה
היא מבטיחה ולא מצליחה לקיים

כשהוא נעזב, הוא מנופף ברשימה ומסביר, שהוא מבין לגמרי למה היא הלכה והוא בטוח שהוא צודק. זה בגללה.
ואז הוא מחייך במבוכה ואומר, שכבר כמה ימים, הוא לא ממש מוצא סיבה לקום מהמיטה.
והחיוך נגמר.

בשקט הוא מוסיף שנורא חיכה לפגישה שלנו, כי הוא ממש לבד.

הבלבול

מבחני אהבה. עם כל הסדנאות, עם כל התהליכים, עדיין מבחני אהבה. הכל רק כדי שלא יכאב. כדי שלא יכאב שוב.המבחנים, כך מתעתע המיינד, ישמרו עלי שלא אכאב שוב. הם יבטיחו אמות מידה, יציבו כללים, ישימו גבולות. אם אוכל לשלוט ,לכוון, לסדר, למנוע ולוודא- אני בטוח.

אם אז. אם אז. אם אני לא נאהב בדיוק בדיוק כמו שאני רוצה אז היא פשוט לא אוהבת, ומכאן מדרון חלקלק. אם אני לא יודע מה הולך לקרות ואם היא קובעת, הכל סוגר עלי .

השער

במבחנים אין הצלחה באמת, אין שמחה ובטח שאין אהבה.
מבחנים מעצם קיומם, נוצרים מ-לא, מחסר, מאין ומן האמונה שאני צריך אהבה, כי בלעדיה אני כלום, ולכן אני מוכרח לדאוג שאקבל אותה.
עצם הצבת אמות מידה ואבן בוחן, יוצרת אפשרות של הצלחה וכישלון, של יש ואין, של תלות ואשמה.
לכן לעולם מבחן יצור כאב ותחושת מחסור. הוא ישאיר את הבוחן מבוהל על שלא קיבל או לא יקבל את מה שהוא מוכרח לקבל, ואת הנבחן בסכנת כישלון ובאהבה על תנאי.

לאהבה, אין תנאים של תן וקח. היא לא ניתנת ולא נלקחת ע”י אף אחד ושום דבר. זה פשוט לא עובד ככה. ולכן היא גם לא משהו שמגיע לנו כי עשינו כך או אחרת, או אם האחר עשה זאת.

אהבה היא הכח היחיד שיכול לפורר את הכל לחלקיקים הכי קטנים שלו ולעשות שינוי מולקורי ממש . גם את הסירוב, גם את חוסר ההבנה גם את הפרשנויות וגם את הסטנדרטים.

כדי שלאהבה יהיה כוח כזה, אני צריך להגיע איתה, לדעת שהיא שם תמיד, לסמוך על הכח שלה ולהיכנע לה. אז היא יכולה לקחת.

<< לפרק הקודם    |    לפרק הבא >>

איך שהוא אומר, שמשהו לא עובד בשבילו, שמשהו שהוא כל כך רצה לא קורה, היא קופצת כנשוכת נחש. אין אפילו רגע מרווח. כמו נגע בה בברזל מלובן. אשמה זה לא משהו שהיא יכולה לשאת. זה שהיא לא מספיק משהו, היא לא מוכנה לשמוע. לא יכולה. לא יכולהההה!

היא צועקת. אני מסתכלת ויודעת, שאת השיחה הזו הם עשו כבר הרבה פעמים. זירת אגרוף מדממת. ועדיין. הכפתור נלחץ והזעם עולה, התסכול מכלה כל רוח טוב, כל כוונה מהלב.

היו לה הרבה הרבה בני זוג. היא מפלרטטת בקלות, נראית כמו יוצרת שיחה ברגע. אין מי שלא יכול לדבר איתה, אין מי שלא רוצה. כשהיא נכנסת לחדר, החדר הופך לחי, כשהיא מדברת כולם מחייכים, כי היא אומרת את הדברים הכל כך נכונים והיא אומרת את זה כל כך יפה ומדויק, שאי אפשר לא להתפעל.

היית חושב, שהיא דיווה.

אבל בפנים, היא הולכת כפצועה. היא הולכת כאילו העור שלה לא מכסה על הבשר והכל רוטט וחשוף. כל מגע של כעס או האשמה מבחוץ מזרים חשמל של כאב כל כך חזק וכל כך מהיר, שאתה לא מבין מאיפה זה בא. ולמה. ולמה.
היא רוצה להיות איתו. כשהוא לא כאן היא מתגעגעת. אבל איך שהוא מגיע היא מחפשת פתחי מילוט. כמעט מיד. היא מחפשת הסחות. אפילו רעש. אחרים שיהיו. תשומת לב שתסיט את המבט ממנה. ממנו. היא אפילו תריב כדי שיהיה רעש, כדי שתהייה התעסקות, רק כדי שלא יהיה באמת מפגש. שהיא לא תצטרך באמת להיות. ככה .פשוט. כמו שהיא.

מאבקי כח. מאבקי רצונות. הורדות. ויתורים. חזרות. ויתורים. תקוות. אכזבות. רצונות. הרגלים. צרכים. פחד. כאב. פחד. רצונות. מאבקים. עזיבות. מאבקים. רצונות.

הבלבול

כשאנחנו מסתכלים החוצה, אל דברים ואנשים כדי שיגדירו אותנו כדי שיהיו האומדן למי ואיך שאנחנו אנחנו מוותרים על שקט.
אם כל דבר נמדד לפי המסקנות ,התוצאות ובעיקר ההשוואות למישהו אחר לעולם לא נהיה ולא נגיע , כי תמיד יהיה חסר עוד משהו, משהו קטן שיעשה את הכלל בסדר ואותנו למאושרים.

המחשבה אומרת שמישהו או משהו יכול לקחת את כוחך.
המחשבה אומרת שאת עצמך כמו שאת לא מספיקה.
המחשבה אומרת שעל המקום שלך את צריכה להלחם אחרת יתעלמו ותפסידי.
המחשבה אומרת שאם יהיה מספיק רעש מסביב תוכלי להתחבא. להיעלם.

השער

כולם יכולים להאשים אבל אף אחד לא יכול לגרום לך להיות אשמה. אף אחד לא יכול להצביע באצבע ובשנייה לגרום לך להיות משהו אחר מלבד האור שאת.
אין לאף אחד כח לקחת את היופי והשלמות שאת.
זה לא אומר שלא לפעמים תהיי אשמה, שתצרי כאב, שנמענת באמת, שקילקלת. לפעמים תהיי, וזה לא יהיה סוף העולם.
לפעמים כל מה שאפשר זה לשמוע את המילים ולנשום עמוק להנהן ולהמשיך הלאה. לראות שאת הבור שנפער, רק את חפרת לעצמך, כי אף אחד לא יכול לפעור בור שתיעלמי בו. רק את.

האמת היא שאת מספיקה. ככה.
האמת היא שלא צריך להלחם על מקומך כי אין אף אחד שיכול למלא אותו בדיוק בדיוק כמו שרק את. ואת זה אי אפשר להפסיד כל דבר אחר יהיה פשוט אחר.
האמת היא שאת אורך רק את יכולה לעמעם, ואז תכאבי וכל העולם יכאב , על ההפסד הנורא .

<< לפרק הקודם    |    לפרק הבא >>

זה אנדנדינו, אולי, בערך, הימור, מזל. ככה זה איתה. היא או תהיה או לא. או תבוא או לא תגיע. או תעשה מה שהבטיחה או תסביר שנורא רצתה אבל לא, או תוביל או תשתהה ותשהה. אי אפשר לדעת. תלוי אייך היא היום.
אני מסתכלת עליה ושואלת את עצמי אם לא נמאס לה. אני הולכת להכין קפה ונרגעת מן התסכול וההרגשה העמוקה שהיא כל כך מגרה שאוותר עליה.

כשאני מסתכלת עליה אני יודעת כמה אני אוהבת אותה ובכל זאת, הולך ונגמר לי הכח. הולכת ונגמרת לי הסבלנות וגם נמאס לי מן המתח. אמרנו כן ביחד. אמרו שנעשה וניצור. היא ביקשה. ראיתי והרגשתי ושוב…רולטה.

אני יודעת, שהיא מפחדת להתקרב. אני יודעת שהיא חושבת, שאם תתחייב ותהייה נורמאלית היא תימק בכלא דמיוני, לבד, שכוחה. אני יודעת, שהיא חושבת, שאם היא תסכים להיות בתוך כולם, עם כולם, היא מאמינה שיהיה לה ריק ומשעמם עד מוות. היא חושבת באמת, שהיא עושה את התנועה של חייה, שאם לא תניע, הכול יפסק. יעצור.

אני גם יודעת, שהיא מפחדת להתפתות ולהאמין ביופי ובפשטות. שפשוט להיות זו אופציה חשופה מידי, מאבדת שליטה מידי, בלי סינונים ובלי צללים. ככה, פתוח, הכל גלוי. היא מפחדת שאם תאמין, תיפול נפילה עזה ,שתכאב כאב שלא תוכל לשאת וכבר תרצה למות. תעדיף למות.

כשהיא נכנסת לחדר, באחור, אני רואה את העוצמה שלה. אני רואה איזו נוכחות שמיד מרקידה את החדר. היא בכלל לא מושכת תשומת לב, היא פשוט באמת כאן וזה מעביר רעד של יופי בכולנו. אני שומעת את דברי החכמה הכנים, תאור מדויק וער של מה שקורה איתה, של מה שהיא רואה ושל מה שהיא מבינה או שואלת את עצמה. אני גם שומעת, שבפעם הראשונה מזה הרבה הרבה זמן, היא ממש נמצאת במקום שלה, עובדת במה שהיא אוהבת עם מי שהיא אוהבת, רואה ויודעים שהיא רואה, והיא מאמנת ומדריכה. אני באמת רואה את כל זה, ובו זמנית, בצורה עמוקה וחדה, אני כועסת על זה שהיא הופכת אותי לצד האחר, לזו שאומרת לא.

הבלבול

האמונה היא שחופש הוא מצב מוחלט של בחירות שקורות ברגע, מצב של גמישות אין סופית וזרימה עם כל מה שבא לכאן או לכאן . שכל מה שדורש התחייבות, עבודה קשה או החלטות מסובכות מעצם העניין לא נכון . מה שדורש חשיפה מוחלטת והתמסרות , מה שדורש מאמץ הוא טעות. ומה שקל וזורם הוא בהכרח הדרך הנכונה.

הזיגזוג מדבר לדבר, מפרוייקט לפרוייקט , שפע של פגישות ודיבורים על יצירות גדולות, גירויים אין סופיים ופנטזיות שמתפוצצות באוויר,בא במקום נטיעת שורשים , עבודה, נוכחות ממשית.

האמונה הזו מביאה משבר אחרי משבר , שמלווה בהתמוטטות מזה שלא קיבלנו את מה שרצינו ומזה שנדמה לנו שזה אומר שהעולם נגדנו ואנחנו טועים, מסכנים ולא מובנים. האמונה הזו בעיקר מביאה איתה תקיעות גדולה.

זו התמכרות. הצורך שלא יודע שובע לספק את הצורך שלי, להרגיע את הפחד שלי, להגשים את הרצונות שלי, לקיים את ההרגלים שלי. אני כן זה ולא זה, אני יכולה את זה ולא את זה, אני מסכימה לזה או לא לזה. אני חייבת . אני חייבת. זו זכותי. אני חייבת.

התמכרות היא המחשבה שאומרת, שאני מוכרח שמשהו יקרה כמו שאני צריך שהוא יקרה, אחרת יקרה משהו נורא או הטוב יחמוק ממני לעד.

המחשבה הזו איננה יכולה להיות נכונה. אנחנו מלאים ולא חסרים. אנחנו לא דבר אלא אנרגיה חזקה ושופעת של חיים. אנחנו לא הצרכים שלנו ולא הרצונות שלנו אלא אהבה וחכמה ויופי שאי אפשר לגרוע מהם ואי אפשר להקטין אותם, או לכבות אותם או לחלל אותם. הם שם כי הם הטבע שלנו. אנחנו הם. והחלק היפה והמחייך של זה, הוא שכדי לדעת את זה באמת, אני צריכה להתמסר. לתת את כולי. לא להשאיר שום דבר למישהו או לעצמי. לגמרי. עד הסוף ומעבר. אין תנאים. אין אבל. אין אולי או בערבון מוגבל.

השער

האמת היא שעכשיו, בדיוק עכשיו יש קריאה להתמסרות, מלאה. זה אפילו לא כ”כ חשוב למה . ישנה הקריאה ל-כן מוחלט לאיזושהי תנועה ואז השאר יגלה את עצמו. כשמישהו אחר בקולו שלו מבקש מאיתנו משהו, כל שנדרש הוא לא להפוך אותו לקולו של ה-לא, אלא באמונה שלמה להקשיב ולדעת שהוא מדבר את קולה של נשמתנו שלנו וכל מה שנותר לנו הוא להסכים. מה-כן ולא מן ה-לא יבוא יופי. היופי יתגלה גם אם הוא לא בדיוק יתאים למה שרצינו . הוא יתאים למה שהגיע זמנו.

<< לפרק הקודם    |    לפרק הבא >>

הייתי צריכה רגע להרגיש את עצמי שוב, בתוך כל השיח הזה, גם אתך, על מה ואיך ואיפה אני בתוך הזוגיות הזו. הייתי צריכה רגע להיזכר בעצמי, ובעיקר לא להרגיש שאני נכשלת או לא מצליחה. הייתי צריכה רגע להיזכר שיש דברים שאני עושה טוב, שאני טובה בהם ,שיש מערכות יחסים שבהן הכללים יותר ברורים לי ואני מרגישה יותר בטוחה. יודעת שיש לי את הכלים לתרום ולעזור, כמו בטיפולים שלי.

רציתי רגע להרגיש שאני יודעת איך להתנהל בעולם , עם חוקים שרק אני קבעתי ורק אני יכולה להפר.

ואז מה שקרה היה, שהכל נשמט לי ואז השתבללתי , דחיתי את הכל לזמן אחר, למחר, למתי שאהיה יותר בהירה וברורה לעצמי. שיחזור לי הכח. זה כמו ליצור דרמה רק דרמה חיובית לכאורה.

הרגשתי שאני חייבת רגע שקט טוטלי סביבי, או בעצם להיות כמה שיותר מוסחת מחוסר השקט שהשתרר בתוכי.

קמתי היום בבוקר בגעייה של בכי וכאב, מרגישה שיכולה להסתובב בעולם ולא להיות באמת חלק מהאהבה הזו שיש בו. לרגעים כן ,לתקופות קצרות, כשהכללים מוגדרים מראש ועדיף על ידי, אבל בכל נתון אחר אני ממש באיבוד, ולא יודעת בכלל איך ללכת לאיבוד לעצמי, לא יודעת איך להכנע , לא יודעת איך לאהוב באמת, איש, גבר, איך להתמסר.

אני מסתובבת עם לב ריק, שמתמלא לנגיעות ומיד מתרוקן שוב, ואני כבר לא יודעת להבחין אם זה בגלל שאני לא אוהבת באמת או שלא למדתי איך.

אז אני נעה בין ניתוק כזה לניתוק אחר, נותנת את עצמי לתנועה רק לרגעים, מתמסרת לאחר / לאחרת רק כשאני בוחרת, רק כשזה נדמה לי שאני פשוט לא יכולה יותר.

בגלל זה לא כתבתי, בגלל זה אני בלעדיו.

הבילבול

כמה פעמים עוד תישארי לבד וכמה פעמים תהיי אהובה ולא תסכימי לראות, עד שתראי. עד שתראי שהרצון שלך לשלוט בדברים, לקבוע את הארועים ולהציב תנאים-הוא זה בדיוק שמרחיק מעלייך. הוא זה שמייאש ממך.

כמה פעמים עוד ילכו גברים, כמה פעמים עוד שותפים יעזבו, לפני שתראי שהמחשבה, שכשאת קובעת לא יכאב- היא השקר הכי גדול. זה עובד הפוך. כל פעם שהבטחת והפרת,כי חשבת שאת לא יכולה במקום לאהוב ולראות, שאת כן ושזו יכולת מולדת אצלך- תכאבי. כל פעם שתרצי מגע ותחשבי שאת מתמלאת ממנו ונזקקת לו ,במקום שתזכרי שהמגע מזכיר לך מה את ומראה לך את יופייך וחכמתך שלפעמים שכחת או לא סמכת עליהם- תכאבי. כל פעם שתתעקשי לא להתמסר ולשמור על הזכות לשבור הגה, לוותר ולהעלם- תכאבי.

השער

הפסקות זה לא דבר אמיתי. אי אפשר לקחת הפסקות מהחיים. אפשר לדמיין אותן. אפשר לחשוב שיש כבלים ועכשיו הסרתי אותם .אפשר לחשוב שאני כלואה ולפרוץ לחופשי. אפשר לחשוב שהוקטנתי או חוללתי ושעכשיו אחזיר את כבודי. אפשר לחשוב שאני נכשלת ולטשטש רגשות כדי לא לדעת את זה.

אבל אם לא אקח הפסקה ואשאר שם, רק עוד קצת, מעבר למה שנדמה לי,
אם אקיים את ההבטחה גם כשכל האזעקות שבי זועקות להתרחק ולסרב,
אם כשנראה לי שנכשלתי במבחן אשאר להרגיש מה קורה עכשיו
ואם כשאני חושבת שנכלאתי וכפייה ובושה הם גורלי, אתרווח בתא,

רק ככה אדע שאני נהר איתן, הזרימה שלו בטוחה, זה שהוא נותן חיים זו לא שאלה והדגים והלוטרות שקופצות ממנו ואליו הם ארועים חולפים ומאירי עיניים.

<< לפרק הקודם    |    לפרק הבא >>