ככה זה – זוגיות
במשך שנים נאבקתי. האמת שעדיין. אני לא רוצה שזה יהיה ככה. אני ממש לא רוצה שזה יהיה ככה. אני רוצה שזה יהיה פשוט ולא מסובך. אני רוצה שזה ינסוך בי השראה ולא יבייש אותי או ידכא. אני רוצה שהוא ירצה מספיק, כדי שיצא מעצמו, כדי שימות לעצמו, כדי שהחדש יבקע ממנו כמו התגלות. אני רוצה את זה ככה, בדיוק ככה. ואני לא רוצה, לא מוכנה, שתגידו לי, שככה זה. שזה ככה. שאני צריכה להבין, שזה ככה.
שנים אני מתמחה ביצירת תנועה. שנים אני מתאמנת בלראות את מה שלא ראיתי אני ואולי רבים לא רואים. שנים אני מבקשת סליחה על המחיר המשולם ושנים אני משתכנעת כל פעם מחדש.
אבל כל פעם מחדש, אחרי שהתסכול העמוק מקבל ביטוי, ושוב לא הוביל לדבר, נהיה שקט ואני יודעת שאני אוהבת.
איך כל פעם מחדש, כשההזמנות לא נענות, הבקשות מסורבות או התקוות שיראה מכזיבות, בכל זאת יש חיים וקירבה מיוחדת, שאיננה תלויה במילים ולא ניתנת לתאור על ידן.
איך כל פעם מחדש, כשאני מאמנת מן הבוקר נשים שלא יודעות למה הן חיות עם הגברים שהן איתם ,שואלות/זועקות -מה קרה להם במהלך הדרך?! מה נרדם?מה ויתר? מה הרחיק ולפעמים גם עורר טינה עם הזמן? מה גורם לדלות? מה גורם לעליבות ואייך מה שהייתי בטוחה שישנו, כל כך איננו? אייך בכל זאת, הן נשארות וגם אני?
ככה זה איננו פשרה. ככה זה הוא שקט שצומח בסביבה שמפסיקה להתווכח, שמפסיקה לרצות שכן או לרצות שלא. ככה זה הוא רטט חזק ויציב של חיים, שלא בא מבטחונות ואסטרטגיות אלא מן הידיעה שעם החיים לא מתווכחים. לחיים נענים. ההיענות הזו איננה פאסיבית. היא איננה ויתור וצימצום. היא לא כיווץ או הקטנת ודיכוי העצמי. הכן זה נע עם התנועה, הוא מבקש ללכת עם מה שעכשיו, עם מה שכאן, עם אייך שהדברים הם. איתו כפי שהוא. עם הרגש כמו שהוא התעורר כשהוא ואני היינו אייך שהיינו. עם החכמה שעולה כשאני מפסיקה לנסות לשנות. עם היופי שמראה את עצמו במפתיע במקום שהיה נראה חשוך וריק עד לפני רגע.
החיות עצמה, האנרגיה הטבעיות הנובעת, אינן מחכות לתנאים ואינן מאמינות בסינונים או בחירות. הן עולות ובאות כי זו התנועה שלהן, כי ככה הטבע שלהן מכוון אותן, כי ככה הן.
התענוג שבהסכמה, השקט שמביא אתו חוסר ההתנגדות, והרוחב וגודל התנועה שבאים מהסכמה למות לעצמי, מלבבים במיוחד את הלב היודע. את הלב החכם.
הבלבול
התרגלנו להאמין לרצונות שלנו, התרגלנו להאמין שהם חשובים או קובעים , התרגלנו להתנהל לפיהם ולשפוט כל דבר לפי הסטנדרטים הבלתי אפשריים שהמינד מכתיב, כי אצלו הכל צריך להיות בעל צורה מסוימת שמתאימה למשבצת או לשלב על סולם ההישגים שהוא חושב שבו אנחנו נמצאים או צריכים להיות.
אנחנו חושבים שהאושר שלנו והשלמות שלנו ולפעמים אפילו ההמשכיות שלנו, תלויים בכך שהרצונות שלנו התקיימו, שהפחדים שלנו יירגעו ושההרגלים שלנו ימשיכו להתקיים. לכן אנחנו והרצונות שלנו הופכים להיות, במיינד שלנו ,אחד. לכן אנחנו מפחדים, לכן אנחנו מתנתקים, לכן אנחנו מטשטשים ונמנעים או תוקפים.
הפחד הגדול הוא מהלא נודע, מקצה הצוק , מחוסר הידיעה מה הצעד הבא ולכן בא המיינד ומנסה להשלים את הסיפור , ככה צריך להיות עכשיו וככה צריך להיות עכשיו, אחרת הוא משתולל בריק חסר יכולת אחיזה, אחרת ההרגשה היא שהאדמה תפער את פיה וניפול מטה מטה.
האמת היא שגם אם ניפול, נכאב, ישבר לנו הלב, ולא נמצא את עצמנו איפה שחשבנו שאנחנו רוצים להיות ,נהיה, שלמים ויפים גם אם כואבים . כל ניסיונות השליטה שלנו על המציאות הם ניסיונות בטלים , בין עשרות מיליוני התסריטים שיכול המיינד להעלות תמיד תמיד יהיה אחד שהוא לא, וסביר שדווקא התסריט הזה הוא שיתרחש.
השער
האמת היא שאין לאן ליפול, יש רק להקשיב. אנחנו לא שחקנים בסרט של המיינד, אנחנו שחקני נשמה , והנשמה זקוקה בדיוק למה שהמיינד נלחם בו, הנשמה זקוקה למרחב , זקוקה לשקט ולהקשבה עדינה , הקשבה רק לצעד הבא, הנשמה זקוקה לזיכרון של מה שקורה במרחב בינו לבינה, לדבר האמיתי, לקשר ולא לרגשות חולפים של געגוע או פחד לא להחלטות מראש, לא לאיך שהדבר יראה , אלא לחוסר צורה או לחלל מספיק שיוכל להתמלא באמת שיוכל להתמלא באהבה.
נשמתה אבודה
“ליבי שבור ונשמתי אבודה”
“אני לא רוצה לצאת מן המיטה. אני כל כך עייפה! אני לא רוצה כלום”
“הרגשתי זרה היום, אפילו ביניכן”
“אני מתפרקת”
“אני רואה את עצמי שוכבת מקופלת על אדמה יבשה וחשופה”
“בדידות קשה וחותכת פוערת חור עמוק בבית החזה.”
כל כך מהר זה קורה. כל כך מהר היא נמצאת בקצה. כולה נחבטת על הזכוכית האטומה וקול פיצפוץ אבריה מהלם המכה, נשמע חד וברור. הכאב זורם בכל הגוף והוא מוכר כל כך וחוזר על עצמו, עד שהוא מכריע. מספיקה תנועה קטנה, סירוב או כמיהה שאיננה נענית, והיא נופלת אפרקדן, מותשת ממאבק החיים שלה. והנה, עבורה, נמצאת שוב ההוכחה, שהעולם אכזר ועויין, שניגזר עליה שוב לספוג את אי הצדק והעיוורון שמכה ללא רחם, באלה שמזלם לא התמזל והם לא נמנים על אלו, שלהם יאיר העולם פנים.
אין מפגש באמת. אין מגע עם העכשיו. כל רגע, כל התרחשות, כל תנועה, מהווים הוכחה למזל טוב ריגעי שיחלוף עוד מעט, או לאבן נוספת, המהווה הוכחה לכך שהעולם אומר לה לא, שדווקא היא תיסבול, שדווקא לה לא יהיה.
ובתוכה, בשקט אבל בבהירות הולכת וגוברת, אומר לה הקול שנדמה שיוצא ממעמקיה: את יודעת, זו את. את בחרת. את הסכמת. את ברחת. את סובבת את הראש. את נסעת ללא הגיוני וחזרת ריקה. את היית יהירה מספיק לחשוב שאת אחרת ויכולת אחרת. זו את. את פגומה ומסוכנת, לא אהובה.
ולכן, בדיוק בדיוק כשהיא מרגישה את החום הנעים והרך של האור מלטף את פניה, בדיוק בדיוק כשהיא מרשה לעצמה, בצורה לא אופיינית ,לטבול בתוך החכמה של האמת ובאהבה של הפשטות- עולה הקול שאומר “אבל את יודעת מה את. על מי את עובדת. את יודעת מה את. את יודעת שאת לא ושזה לא לך. את יודעת. שכחת?”
והיא נחבטת שוב חזק בזכוכית, נואשת להיות ומוכה מכדי להסכים.
והיא שוב שרועה מקופלת כעובר על אדמה יבשה, נמחצת בבדידותה, מחכה שהנשרים יבואו לנגוס בפגרים.
בילבול
התרגלנו להאמין, שאנחנו הצרכים שלנו. התרגלנו לחשוב, שאנחנו ההרגלים שלנו ומי שהתרגלנו להיות. התרגלנו להאמין שאנחנו הפחדים שלנו ונכנענו לרצונות, כמו לאדונים. ברגע שאנחנו מאמינים, שמה שאנחנו רואים, ומרגישים בשכל ובחושים זה כל מה שיש לראות. ברגע שאנחנו חושבים, שרק מה שאני מבין הוא אמיתי וברגע שאני מאמין שאני יודע למה אני זקוק וממה אני צריך הגנה, מתחיל המיינד לחלק הוראות ואנחנו לציית. מבחינתינו, מבחינת המיינד/החלק המפרש והשומר, הצרכים חייבים להיות מסופקים אחרת נישאר חסרים, הרצונות מוגשמים אחרת נהיה מבויישים ולא ראויים, הפחדים מוכרחים לקבל מענה ולהירגע אחרת נוצף ונהיה בסכנה וההרגלים חייבים להתקיים, אחרת כל הסדרים ייסדקו ותוהו ובוהו ישלטו בעולם.
השער
אנחנו אנרגית חיים חזקה כל כך ונפלאה כל כך, שכל רצון יכול לכבות, כל פחד יכול לא להירגע, כל הרגל לא להתקיים וכל צורך להיות לא מסופק- ועדיין אנחנו שלמים ונובעים כמעיין של אהבה. המקור איננו יכול להיפגע. הוא איננו יכול להתרוקן או להיחנק תחת מילים, מעשים או מחשבות, שבאים מן השכל. האמת פשוט מונחת שם, מקבלת צורות ופושטת אותן כשדי ונגמר, ואז לובשת צורה חדשה.
כשאנחנו מאמינים שיש לנו קצה, כשאנחנו מאמינים שמשהו יכול לחרב או להזיק קשות לסדר שמחזיק אותנו, למבנה שמקיים אותנו- אנחנו מאד מבולבלים. כל סדר שיכול להתפרק, כל מבנה שנהרס, הם צורות, שנגמר זמנן והן מראות את עצמן בפנים חדשות, למי שבאמת מבקש לראות.
כשאת מאמינה שאם הם לא רואים אותך את לא קיימת, שאם את לא מקבלת את שלך נלקחת לך הנשימה-זה לא יכול להיות. התנועה שלך לעולם לא יכולה להיעצר. את יכולה לחשוב שהיא יכולה להיעצר. את גם יכולה לחשוב, שאת יכולה להיחנק, להתרוקן, להישאר דלילה, דלוחה וחלולה. גם אם היית רוצה, זה לא יכול לקרות, אבל לפעמים אנחנו או אלה שאיתנו, עלולים להאמין בזה. הם ישמרו ולא יתמסרו. הם יקטינו ממשק וישכחו את מה שהוא האמת, על היופי והפלא שבו.
מה שתזכרי גם הוא או היא יזכרו. כשאת תדעי, שגם כשהאף שלך סתום או כלי הנשימה שלך נהיים צרים, את יכולה לנשום, אז תגלי מחדש מהי נשימה באמת. כך תדעי. תמיד ישנה תנועה. לכן, כשתיכנעי לדרכים שחסומות בפנייך, תראה לך את עצמה הדרך ,המבקשת שתלכי בה.
יחסי מורה תלמיד
נשארתי בהרבה מפגשים שלנו עם חלל.
לא היה לי מספיק מקום לעגון בביטחה. בשקט.
לא היתה לי משמעות חדשה שידעתי שאני יכולה לסמוך עליה. לנוח בה.
נדרשתי למשהו חדש שלא היה טבוע בי. נדרשתי למשהו שלא היה לי אותו.
תמיד מולך זה לא יוצא לי מספיק מדויק. גם הדברים שיוצאים מאד מדויקים על יד אחרים. זה נהדר וזה מתסכל.
כי אין צורך שזה יצא מדויק.
שם את מראה לי בדיוק איפה אני עוד מבולבלת, איפה אני עושה את המניפולציות שהייתי עושה. איפה אני שוברת חזק שמאלה.
השבוע ראיתי סרט ושמעתי הרצאה על יחסי מורה תלמיד ופתאם זה נפל לי למקום. הרגשתי הקלה מאד גדולה וקלות גדולה. זה מה שאני מרגישה מאז.
וכך הדברים שקורים מאבדים מן הכובד שלהם והמון דברים קורים.
“המורה בא לביתו של התלמיד. הלך המורה אצל התלמיד עד שהתרגלו זה לזה”
המורה הולך לביתו של התלמיד, למקומו ומראה לו את מלאותו וריקנותו…לפגוש את התלמיד כמי שהוא ומתוך המפגש הזה שהוא באמת, להזכיר לתלמיד שאיננו יודע מה הוא באמת. הומור, פשטות ויופי של אמת עולים אז.
ברגע נתון כולנו יכולים להיות מורים וברגע מסוים תלמידים.
הבילבול
למדנו שהמורה יודע
למדנו שהתלמיד לא
למדנו שהמורה ימלא את החסר של התלמיד
ולמדנו שעל התלמיד להוכיח את ערכו בפני המורה
ששופט, אומד ופוסק.
למדנו שהעולם מורכב ואפילו מסוכן
ולמדנו שאנחנו חסרים את מה שנדרש
כדי להיות בו בטוחים, מצליחים ומאושרים.
מכאן שאנחנו הולכים למורים
כדי להציל את עצמנו
ולשפר את סיכויינו
לכאוב פחות
ולהפוך את עצמנו למשהו
בכל זאת.
מכאן קורה, שהשיח בין המורה לתלמיד איננו דיבור של נשמה אל נשמה, או יחסים שנובעים מן הרצון העז והטבעי כל כך, להתפכח מאשליות ודמיונות שהחשבנו כמציאות ברורה ומוחלטת ולבוא במגע ישיר וקל כל כך עם האמת עצמה.
מכאן קורה, שהשיח בין המורה לתלמיד מורכב ממחשבות ודעות שמוחלפות. ואת זה באמת כל אחד יכול לעשות. סחר חליפין מבטיח ומאכזב של תבניות מחשבה ישנות ומגבילות.
מכאן קורה, שמרחב שנוצר והוא נקי ממחשבות נחווה כ-שום מקום, כריק או כחסר טעם.
השער
המורה הוא מים שקטים.
הוא שם, נוכח בלי כוונה ורק מתוך אהבה לאדם ולאחד השלם כולו. הוא כולו כאן ברגע הזה, זוכר שהוא שקט.
התלמיד, שמגיע אל המורה, מבקש לראות את עצמו כפי שהוא משתקף במים השקטים שהם המורה. אז, מתוך מנוחה וביטחון שנותנות אהבת אמת ונוכחות מלאה- יודע התלמיד, שהרעש והגלים שעל פני המיים נעשו על ידו, כך הוא יכול לראות את החיכוך והפחד, הכאב והמאבק שיוצרות מחשבותיו. הוא יכול לראות אותן ברור מאד ולדעת שהוא המקור שלהן.
על המים השקטים באמת, יכול התלמיד להיזכר ביופי העילאי שבשקט המוחלט של המיינד והגוף. מתוך העזיבה של עצמו לתוך האחד, נגמר ה”אני” המוכר בצורתו המוגבלת והופך להיות תנועה חיה, שהמקור עצמו מכוון ומפיח בה חיים.
מורה באמת, נזכר בשקט שהוא, באינסופיות של הידע והיופי, האהבה והשמחה שהם טבעו, דרך ובזכות התלמיד. גם הבילבול והתזזית שמביא עימו התלמיד, הינם מתנה עבור המורה, המבקש להיזכר עוד ועוד בטבעו האמיתי ולהתמסר להדרכה של נשמתו.
עונג אמיתי, שאיננו פרי מחשבות ואיננו שברירי כלל, עולה אז ללא כל מאמץ.
תהיות
אני תוהה לגבי שבט הילדים האבודים , שנולדו עם או אימצו לעצמם איזו תכונה מיוחדת, או פשוט האמינו באומץ המיוחד שניחנו בו.
אבל אולי , הילדים האלו או לפחות אני ,התאהבתי בשבט הזה כי הרגשתי לראשונה בתוכו שאני נראית , לא בגלל מה שאני עושה או כל הגדרה חברתית אחרת, לא לפי המוצא שלי ולא לפי מה שהשגתי בחיים. שם ,לרגע אחד ( לפני שהכל התפוצץ לי בפנים) הרגשתי שיכולתי להיות בדיוק מי שהחבאתי.
פתאום בכל הסדנאות ( לפני שהן עצמן נהפכו לסמל סטטוס) הרגשתי שאני מקובלת על פי הרגשות שלי. כשהבאתי בכי או כיעור, כשהבעתי פחד או תסכול, כשרקדתי או שכשמחתי קיבלו אותי , ו לרגע, רק לרגע ,הרגשתי בבית בעצמי. וזה היה בסדר להיות מי שאני.
כששמעתי את אושו מדבר על האדם החדש, זה שהוא לא המשכיות של העולם הישן אלא שהוא מסמל מוות של הישן ולידה של אדם, שהוא נטול ההגדרות הישנות של דת ומולדת , אדם שמכיר בכוחה של אהבה ומדיטציה, שלא כבול לחוקיות אלא ממציא את החוקים החדשים לעצמו מתוך הקשבה ולא מתוך התנגדות- שמעתי אותו קורא לכולנו , לשבט , להיות הגשר בן הישן למה שעוד לא נוצר במודעות היום יומית, במציאות הפשוטה. כבר לא כחסידים של…אלא כתלמידים של החיים וכמורי דרך. להיות דור המעבר.
ההארה נמצאת מעבר לפינה .לכן מצד אחד החיים הרוחניים כל כך מפתים ומצד שני זה גם מה שיוצר את העצלות והדחיה, את חוסר היכולת להתחייב ולהשאר. ההבטחה נעשתה אך את הדרך אני צריכה לעשות לבדי. לעשות את העבודה.מבלי להיות עסוקה בתירוצים ודחיינות וגם מבלי להעצר בחומה של הפחד שמונעת התקדמות.
הכמיהה , הגעגוע להתמסרות טוטלית , לכניעה למשהו גדול ומיסתורי משהו שלא באמת ניתן לכוון אליו ,לדרך שתיקח ,לתנועה. אני חושבת שזה היופי והקסם בשבט הזה ,כן, יש הרבה בלבול בדרך ומחסומים שמורמים כנגד התנועה. יש גם איזו תלות ברעיון או בגיאוגרפיה או במורה בשר ודם, אבל הגעגועים האלו שמראש גרמו לנו לשאול את השאלות הם היופי שניכר בכולנו לכן כולנו מוצאים נוחות במוזרות שלנו, בשונות , כל אחד עם המסע שלו ,עם הניתוק שלו ,כמהה לחיבור ,לשלם ,לטוטלי ,לזרם הזה שיקח אותו כמעט חסר מעצורים . בדרך סיגלנו לעצמנו הרגלים שמונעים את התנועה אבל הם רק הרגלים, בכל זאת ישנו שם הזרע הזה, שמאמין ברחב ובנשימה.
אני חושבת שאנחנו מבינים עכשיו את הצורך בכניעה הזו. הבנה שמגיעה עם הגיל כנראה .חלק מאיתנו יפרשו את זה כפשרה וחלק מאיתנו ( אלו שזה לא מאוחר להם מידי) יקבלו את התפקיד באהבה ,ייתנו לתנועה לזרום בכל מקום ובכל מקרה. חלק מאיתנו יכנעו לזמן ולשעון הביולוגי, לחלק זה יכאב ,חלק יחבק את ההורות ככניעה האולטימטיבית ויתרגש מעוצמות האהבה החדשות שהיא מביאה.חלק ילחם עם הגוף והמגבלות שהוא מציב.חלק ילחם בחדש ויאחז בדרך הישנה וחלק ינסה לנשום, להבין את התפקיד המורכב שקיבלנו ויחפש להיות האיש והאישה החדשים בעולם האמיתי בפעם הראשונה.
זה לא הזמן להלחם בעולם הישן ובמסגרות. זה לא הזמן לנסות לתחמן ולרמות אותו, זה לא הזמן להמשיך להתבדל בעולמנו בבועות שיצרנו. זה הזמן להוביל את השינוי תוך היותנו אנחנו, מתוך הלימוד והיופי שראינו. מתוך הידיעה שאפשר. זה הזמן לשילוב אמיתי, לא מתוך פשרה אלא מתוך בטחון במה שאנחנו מציעים במי שאנחנו. זה הזמן לאינטגרציה אמיתית .
הבילבול
החדש הנמצא מעבר לפינה הובן פעמים רבות כאומר בעצם- היופי לא כאן, החכמה לא נמצאת, האפשרות עדיין לא אפשרית. מכאן, אמרה האמונה, לך תביא אותה, לך תיצור אותה, אחרת לא תהיה החדש ולא תוכל להנות מפירותיו של העולם החדש. אמונה שכזו אומרת לעכשיו “לא” ושולחת להוקיע, לבוז ולהתרחק או להילחם ולתעב. כך נשאר האדם חי-לא חי, מבקש להיות ולא יכול, מבקש לאהוב ורואה בבקשה הזו סימן לחולשה ולהיסחפות אל הקיים. כך מהלכים ילדי השבט כזרים, כנביאי זעם, מדמיינים עצם להיות עליונים ושופטים ובו זמנית מפחדים מן העולם ומיכולתו, כך הם מאמינים, לחנוק את היופי הייחודי שלהם ולרוקן אותו ממשמעות.
השער
היופי והחכמה נמצאים כאן, הם בשורש של כל דבר, באמת הנמצאת בבסיסו של הכל, בליבו ובטבעו הנברא. המידה בה באים כל אלה לביטוי תלויה במידה שבה אדם ער להם, מוקיר אותם, ניגש אליהם בעדינות ובהוקרת תודה וקורן וחי אותם עכשיו, ברגע הזה.
המידה בה באים החכמה והיופי, האהבה והפשטות לביטוי תלויה גם במידה בה האדם מתנגד להם, בז להם, ומשוכנע שהם אינם. אז, הם יעוותו, יהפכו לספקות ולחשדנות או ייעלמו, ובמקומם יישארו פחד וכאב שמשכנם יהיה באדם עצמו וביחסים שלו עם העולם. בהסתכלותו על העולם.
כדי להתעורר מן הבלבול ולהכיר באמת, נדרש אדם להתמסר ולהיכנע לחיים. הוא יצטרך להפסיק לשמור על עצמו, לחדול מליצור חייץ בינו לבין העולם, ולא להציב תנאים להתקרבות ולהשתתפות שלו בחיים עצמם.
אבל מי יאמר כן ויתמסר, אם הוא מאמין שהחדש לא כאן והישן מסוכן?
אלימות
הוא אומר לי שאני לוחמנית, שאני מגיבה באגרסיביות לדבריו ומגינה על עצמי.
ישבנו בבר, אני וחבר,סניאס כמוני (“תלמיד” בסנסקריט) של המורה הרוחני אושו. החבר הוא תרפיסט (מטפל) מצליח. דיברנו, כמו שמדברים חברים ,וסיפרתי לו על מה שקורה לי בחיים, כי הרבה זמן לא דיברנו. סיפרתי על ההתלבטויות שלי לגבי זוגיות ולגבי העבודה שלי כמטפלת, שיתפתי על תהליך הקפאת הביציות שעברתי לאחרונה ועל הלבטים שלי לגבי רצון להביא ילד לעולם. שיתפתי אותו בבדידות שאני חשה ובקושי שלי לשתף את החברים האחרים, שאיתם לכאורה הכל פתוח, הכל מותר, ואין נכון ולא נכון. איתם, חשבתי, השיחה צריכה להיות אחרת, כי השיתוף והחשיפה הם העניין עצמו.
עם דמעות בעיניים אני מנסה להסביר, שמולם אני מרגישה שאין לי ברירה ,שאני מדברת ולא שומעים, מקשיבים אבל לא שומעים. מה שכן -מנסים לתקן ,להסביר ,להנחות. וזה לא מה שאני צריכה בכלל. אני רוצה חבר. אני רוצה שהמפגש בינינו יהיה פתוח מספיק בשבילי, שאוכל באמת לזרוח שם ושלא אצטרך להגן או להצטדק. שלא אצטרך לחשוב על מה שנאמר אלא שיהיה לי פשוט מקום להגיד. שיסמוך עלי שאגיע למסקנות לבד ,שאדע, להרגיש דרכו את עצמי. הוא אומר שזה יכול לקרות רק במפגש עם אדם מואר ואני אומרת לא… זה יכול גם לקרות במפגש בן חברים. לא צריך יותר. לא צריך להיות מואר, אתה מספיק לי.
הוא מדבר על קהילה ושיתוף אבל נפגש רק עם קומץ. הקומץ הזה יחליט את מי להזמין, מדבר על אמת וקירבה, רואה שיש הרבה גאווה ומשחקים (שיקריות) בהתנהלות אבל לא מספיק אמיץ לצאת עם עצמו כמו שהוא, אנושי, לא מושלם. מדבר על מנהיגים ושיש צורך במישהו שיוביל, ולא מבין שגם במפגשים האלו הקטנים, שם זה קורה. שם הוא מייצג את עצמו ואת האמת ומתוך לחיות את זה ולא לנסות וליצור את זה, יתווספו אנשים כאלו סביבו לאט לאט. אחד ועוד אחד. אני נעלבת שהוא לא חושב שאני חלק מהקהילה הזו ,בעיקר כי הוא פשוט לא מספיק אמיץ להסתכל. האומץ הזה שנדרש הוא להסתכל מעבר לקופסאות ולתבניות שהשכל מכתיב, לתת לאדם ספייס, להרשות לחבר להפתיע אותך, לדעת שכולם מחפשים את אותו הדבר, לחיות את האומץ להסתכל על אדם ולראות את עצמך בו.
אני מרגישה שהוא לא מכיר אותי באמת ושלא מעניין אותו להכיר אותי. נוח לו לשוחח עם הדמות שהוא חושב שאני, עם התפיסה שלו לגבי, בלי שיטרח.
ואני חושבת ,שפשוט יוצא בי קול חדש, קול שלא מוכן עוד להתכווץ מולם. קול שמוכן להגיד את שלי ולהשמיע קול, שלא רוצה עוד לפחד ולהתבלבל מהבלבול.
מסיבות טראנס אף פעם לא היו הקטע שלי באמת, האמת שגם לישון באוהלים ולשמוע אנשים אחרים מזדיינים לא היה אף פעם הקטע שלי, גם פסטיבלים והמון אנשים וחם וקר ולא נח.. אבל זה משהו כזה שתמיד כולם עשו וגם אני תמיד עשיתי. אני לא יכולה להגיד שלא נהניתי בחלק מהאירועים האלו אבל תמיד תמיד פרשתי לישון(באוהל) מוקדם ורב הפעמים גם לבד.
כבר הרבה שנים שאני לא מכריחה את עצמי ללכת, אבל עדיין ואולי לתמיד זה משאיר אותי עם פחד שאשאר לבד, שאם לא אקח חלק באירועים האלו לא אכיר אנשים ואנשים לא יכירו אותי. יש בזה כמובן משהו נכון. האמת היא שאף אחת מההכרויות האלו לא נשארה איתי זמן. אבל הפחד עדיין קיים.
אני מגלה עכשיו שיש תלם שאני נדרשת ללכת בו כחלק מהשבט ,יש צורה שבה אני אמורה להראות ויש צורה שבה אני אמורה לחשוב וכמובן, ואולי הכי כמובן ,יש אירועים שאני אמורה לפקוד כדי להחשב.
תמיד היו וכנראה שתמיד יהיו האנשים האלה הנכונים להכיר, הסדנאות שצריך לעשות ,המדיטציות הנכונות עם המורים הנכונים. תמיד יהיה פסטיבל חדש וחדשני שכדאי לי להכיר את המפיקים שלו, צורת האכילה החדשה (או הצום החדש) ,הטיפול והמטפל המדויק, הסמים הנכונים, הביטויים והמקומות שצריך להיות בהם, הצורה בה אני אמורה לגדל את הכלב (או הילד) שלי ואפילו איך ללדת אותו. יש צבא שלם של אנשים שזה כאילו התפקיד שלהם, למצוא ולהגדיר את הדבר הבא ונגד צבא אני יכולה רק להילחם.
זה יותר מאופנה (ולא יותר). זה מה שנכון וזה עושה שכל השאר לא נכון, פשוט לא. אין מקום לשונה בין שונים. אין מקום אמיתי לעצמי בין כל אלו ובוודאי שאין מקום לשיח על זה. זה כמו להתווכח עם בולדוזר, תמיד בסוף אני מרגישה נרמסת, לא פחות. תמיד בסוף עולה בי הספק ואיתו גם הפחד שאני מבודדת את עצמי ושאולי אני טועה.
בשיחות האלו אני בדרך כלל מקבלת את המבט הזה, שהוא עירוב של התנשאות ורחמים, ואת ההרגשה שאני עדיין לא מבינה, שאני עדיין לא מוכנה ,שעוד לא קיבלתי את הקריאה מאיזה כח עליון כזה או אחר או שסתם אני לא באמת מספיק רוחנית, או מספיק על הדרך?! וכשזה יקרה, אז אוכל באמת להיות חלק. אבל עד שזה יקרה.
הבילבול
המחשבה לא משתנה. נקודת המוצא לא מוזזת. הפחד מן העולם, ראייתו כמורכב ומסוכן והאמונה שאנחנו חסרים את היכולות והמיומנות לחיות הפשטות ובטוב- כל אלה היו ונשארו בסיס החיים של ילדי השבט האבודים.
הפחד מן הכאב והמחשבה, שלהיות חשוף ואמיתי מוביל אותך לכאב ברור-הם אלה שממשיכים לנווט את ילדי השבט, גם כשהם יוצרים, מטפלים על סוגיהם השונים או בני זוג, הורים או ילדים. לכן, הידע שנרכש, החכמה שאושו ידע וחי, התובנות והיופי, כל אלה והפכות למגן או לכלי נשק בידי הלוחמים המונעים מן הפחד והכאב. הם מאבדים את יופיים, הקסם זולג מהם והכל משתטח, נטול נשמה ורודני. כל תנועה לא מוכרת או חופשית, מהווה סכנה בעיני ילדי השבט, והם קמים מייד כדי להכפיף אותה לכללים ולחוקים שהשליטו על עצמם ועל האחרים שאיתם. בעיניהם זו שאלה של חיים ומוות, של סיכוי או שבירה ואבדון ומשום כך, הם חייבים להשתלט והאחר הופך עבורם למשהו בין הפרעה לאיום כבד. לכן הצעדים שננקטים כלפיו הם נחושים וחסרי פשרה. אלימים ומכניעים.
השער
אני מבקשת את הטלטלה והעירעור. אני רוצה את הסדקים שדרכם ייכנס אויר. אני מודה על הקרקע הנישמטת, שנותנת לאור מרחב פתוח.
האחר, כל אחד, יוצר בי תנועה. זוהי תנועה שמערערת מבנים, מסכימה לשמוט נקודות אחיזה ולהפר כללים. זו איננה מרידה אלא כניעה לדבר האמיתי שמניע ומוליך דרכי חדש. זוהי הפסקת ההתנגדות וההיאחזות באנשים ואמיתות, במבנים ובהבטחות, משום זמניותם קצרה והם כבר לא מתאימים ואינם מסייעים. הם מקבעים. הם עבודת אלילים.
כשארפה, אשמוט ואכנע, אני חוזרת לתנועה של הטבעי והנצחי, אני נענית בחזרה למה שבאמת ומשם הריקוד משתנה, העולם הוא לא אותו עולם ואני מפתיעה את עצמי עם כל צעד.הביחד הופך לפשוט, לקיים מאז ומתמיד. אין צורך להגדיר, אין צורך לשלוט, אין אפשרות לכוון ואין כמיהה לאחדות. הכל שם.
הכל קיים. כל מה שמתפרק ייראה ויתגלה באור חדש ובצורה הולמת ומדוייקת. והאינטימיות? היא זו שנחשפת עם כל קיר שנופל וכל כלל שנוותר עליו. את האינטימיות הזו לא יוצרים, כי אין צורך. היא שם. היא היתה שם כל הזמן. עכשיו אנחנו יודעים אותה יחד. מתעוררים אליה זה דרך זה, זה בזכות ועם זה. אנחנו עדים ליופי ולחכמה, לאהבה ולשמחה. אין צורך לשלוט. אי אפשר. רק לדעת ולהודות.
ביקשתי להיטמע
ביקשתי להטמע וחשתי נפרדת. ככה זה התחיל. דווקא במקום הזה המוכר כל כך,עם האנשים האהובים. הם הרגישו רחוקים והתנועה שהייתה קודם מוכרת הפכה זרה ומלאכותית. זה הרגיש כאילו אני מסתכלת על הכל ממרחק או אפילו מגובה אחר. הגעתי שוב למרכז מדיטציה ביוון , מקום אהוב שאני מבקרת בו כל קיץ .
ניסיתי למצוא שם שיח אחר, קשר אמיתי ואפילו אנושי בתוך הבועה הזו והכל הרגיש לי מזויף. הרגשתי כמו שוחה בקלישאות רוחניות בלי נגיעה באמת.
אולי זה ככה, כי אנחנו מגיעים למרכז הזה , כמו למרכזים רוחניים אחרים, במיוחד בשביל להיזרק הכי רחוק מהאני שכובל אותנו במקום אחר ובמקומו נשארת איזושהי דמות לא ברורה. או שאנחנו נבהלים ונתלים באיזשהו משחק, בכללים כלשהם, ואז נוצרת דמות חדשה שנעה ללא דיוק אך עם איזו אשליה של חופש, כשבעצם הדמות הזו היא לא יותר מאשר טעונה , משוחררת מאחריות לאהבה. אנחנו חושבים שבניגוד לעולם האמתי שבו אנחנו מצופים להדחיק את רגשות , כאן יש לרגשות דריסת רגל אבסולוטית, כך שאנחנו מאפשרים לעצמנו לטבוע ברגשות ולתת להם לנהל אותנו ולבוא על חשבון מודעות ונוכחות.
הרגשתי שאנשים מרשים לעצמם לנוע על גלי הרגשות בלי לקחת אחריות, שיש רשות להאשים ולכעוס על כולם ועל הכל: על ההורים ועל המולדת ועל כל מי שסובב אותם בעצם.לכעוס מבלי לשים לב לעצמם וכמו להתעלם מזה, שבעצם, באנו לעשות את ההפך.
באנו כדי לשים לב, למדוט , להיות קצת בשקט כדי להקל על עצמנו להיות אהבה ובחיבור אחד לשני ולעולם ,לשים לב למה שחשוב באמת. באנו כדי לחוש את התנועה ואת הכח של החיים ובעיקר באנו כדי להשתמש בכל הכלים האלו במפגשים ואפילו בריבים, מבלי להיות עסוקים בטשטוש ובפוקוס החוצה כל הזמן.
מצאתי שאין תנועה. יש כמו קבעון בדמות ובתפקיד וכל תזוזה מהתפקיד מעוררת חוסר נוחות בכולם. בעולם שאמור להיות מעבר לתפקידים, שאמור להבין שאין דבר שיכול להגדיר אותך, יש אחיזה חזקה בהם . אנשים מרשים לעצמם להיות תקועים בהגדרות “החדשות” שיצרו ,כי נדמה להם שהן שונות מאלו הקיימות בעולם האמיתי, שהם כל כך שונאים. אבל כל התכונות ששיתקו אותם מלחתחילה עדיין קיימות שם. אם זה חוסר האמון, הנוירוטיות או חוסר היכולת להתחייב. הכל נמצא כאן , אבל כאן מותר הכל. בשם התהליך. התהליך הזה הופך לתירוץ נוח לחוסר התקדמות. נותן להם סיבה להשאר חושבים ומתנהגים בדיוק כמו תמיד. מנוהלים על ידי אותן אמונות ומחשבות. התהליך הזה הוא בעצם אין סופי, כזה שאסור לו להיגמר והוא כולל שיעורים שנראים רק מבחוץ ומרחוק ומונעים בכך להיות ערים למתרחש ברגע. התהליך הופך למה שניתן בשמו לדחות את ההתמודדות ואת הגדילה או את ההתעוררות. בשם התהליך ובשם השיעורים. כך הם נותנים לעצמם להיות מוצפים, נותנים לעצמם לטבוע במערבולת הרגשית שהם יוצרים שוב ושוב-אם סתם ככה ואם בסדנאות. יוצרים “ספייסים”, בועות וחללים מזוייפים ומגבירים את הווליום הרגשי. ורגשות כמו רגשות, ברגע שאתה נותן להם מקום הם עולים וצפים בתוך החלל הזה. הם פשוט פורצים ללא גבולות והכאב הוא גדול מנשוא.
התמיכה שניתנת מגיעה בעצם מהפרדה גדולה.אין ביחד ואין אחד. גם היא מוצפת ולא מוגנת כי גם ” מערך ההגנה” טובע במערבולת משלו,והכל בסביבה כמעט מעבדתית ,אבל אין שם שום מחקר ובטח שאין מסקנות. יש שם דרור להצפה. יש שם דרור לשריפה. הכל בווליום ככ גבוה שאתה לא יכול אלא להישרף. העוצמה של החוויות היא כך כך גבוהה,שהיא ממש לא אמיתית והיא מעוותת את מד הכיול הפנימי שלנו. אנחנו כל כך רגילים לעוצמה הזו, שכל דבר פחות ממנה לא נוגע.ביום יום אנחנו מתים או הופכים לקבצנים של ריגושים.
אני מגלה עכשיו כמה תפיסת המציאות שלי , כמה התקשורת שלי, מעוותת .
מי שישכיל ללמוד את האמת, את הישירות וההגינות, את האמון ואת היופי בלומר את האמת ובלדבר אהבה, יוכל לעשות את זה גם בעולם האמיתי.
איך הכל קשור? איך להרגיש את כולם בלי להשרף? איך לקחת זמן ?איך ללמוד להעביר את הכל דרך עצמך קודם? ואיך לקחת אחריות על זה?
אז ביקשתי להטמע , להיות חלק ולנסות לחזור להתאהב בעצמי הישנה. לחזור להתאהב במה שהיה כל כך אני וכל כך שלי.
הבלבול
אני חושבת שקשה לשבט הילדים האבודים להאמין באהבה. השיח וצורת התקשורת שלנו כבר כל כך הורגלו בגלים הריגשיים , בטריגרים, שקשה פשוט להפסיק עם זה. זה מרגיש לי כמו צורה של התמכרות. התקשורת הזו היא בעיקר מנותקת מהמציאות , שבה רוב הזמן הווליום הרגשי נמוך יותר, השגרה לא נעה בגלים חזקים , לפחות לא רוב הזמן, אלא במנעד אמצעי יותר. ואילו אנחנו בוחרים להיתפס למילים או לאנרגיה שמאחוריהן ומצוותים אותן לאיזה כאב, כאילו מסרבים להסתכל על הנאמר מתוך אהבה. הרי מדובר באנשים שאנחנו פוגשים שנים, שדומים לנו ,שמאמינים באותם הערכים ואפילו עובדים יחד לאותה מטרה, שלא לדבר על נאהבים או חברים או משפחה. ועדיין הבחירה היא להיפגע או לכעוס ולא לבחור באהבה.
השער
מי שמבקש אמת כמה לספק ,כמה לערעור, כי ככה הוא משיל צעיפים ונשאר בפשטות.
הפחד להישרף והצורך בריגושים ובחשיפות הם אותה בורות. אני לא צריכה להיחשף כי אני אחת אתך, מה ששלי שלך, ואם רק ננוח רגע גם נוכל לראות את זה. הסחרור הכמעט מטורף של חוויות, ריגושים ועוצמות גבוהות מונע הקשבה. אני לא צריכה לכעוס על ההורים ועל כולם כדי לתרץ את הסרט אלא עשות שימוש ביכולת שלי לחוות משהו שמעבר לאמונה ש-ה סוף של הסרט שלי תלוי במישהו או במשהו.ולא רק הסוף שלו..
אני לא פורייה
ואני לאו דווקא מתכוונת לזה שאין לי ילדים. גם לזה. אני יותר מתכוונת לתכונה הזו שלי לא להוליך ולא ליצור. ואני ,בגלל מי שאני ,תמיד יהיו לי אלף תירוצים או סיבות טובות, הן באמת תמיד טובות, או שאהיה מוסחת ע”י עבודה או דרמה כזו או אחרת או שבדיוק אהיה לפני או אחרי נסיעה לחו”ל. ובקיצור אמצא כל דרך לא לעשות, בעיקר לא דברים שהבטחתי, פרויקטים או יצירות שאני רוצה להביא לעולם, וכמו הילדים שאין לי ,גם אין לי את הפירות של עצמי להגיש.
אני יכולה לדבר עליהם עד מחר, לדמיין ,לתכנן תכניות משוגעות אבל במאני טיים אני מתכווצת לכדי הפחדים והמגבלות שלי ולא מצליחה להוציא אותם לפועל. אני בוחרת בסיפורים שמספר לי המינד : שזה לא יצליח, לא יביא אותי לאן שאני רוצה, שזה פשוט לא טוב מספיק או מעניין מספיק או מדויק או שזה לא זה. אני מאמינה שזה נידון לכישלון ולהשפלה, מאמינה שישפטו אותי לחומרה ויגידו “היא? מי בכלל היא חושבת שהיא?”
אני כ”כ מתורגלת בזיגזג הזה ובסוף יוצא שאני לא עושה כלום. ויש לי מלא סיבות. את כולן אני יודעת כי כבר עבדתי עליהן שנים. מצאתי למה אני ככה ומאיפה ההתנהגות הזו מגיעה, מה למדתי בתור ילדה קטנה כאסטרטגיה מול אבא שלי או WHAT EVER, וגם זה כבר לא משנה ולא יכול להיות שהיום, כמעט 40 שנה אחרי ועם כל הידע והמודעות ,אני אתן להרגל הזה לנהל אותי, ויותר מזה לחבל בי.
זה דבר אחד לדבר ולנתח את החיים עד זוב שפתיים וזה דבר אחר לגמרי, לעצור, להקשיב, לא לרגש אלא לחיים עצמם ולהגיד כן, ולצעוד, ולעשות.
שבט הילדים האבודים לומדים כל הזמן להתעסק בעצמינו, לתת לרגשות לנהל אותנו וזה בא נטו על חשבון העשייה, זה בא נטו על חשבון אחרים, אהובים שלנו או שותפים שלנו לדרך או ליצירה. אנחנו לא מסוגלים לעשות משהו סתם כי אמרנו שנעשה או סתם כי הבטחנו. התחושה הזו של ויתור על העצמי היא משהו שלא בא בחשבון לילדי השבט כי כ”כ הרבה זמן בילינו מרוכזים רק בעצמינו, חוקרים שואלים ומרביצים לכריות כדי להשתחרר, כך קיווינו מכל ההתניות והכבלים שמסתירים את מה שאנחנו באמת רוצים.
והאמת היא שמה שאנחנו באמת רוצים לא משנה. בכלל. גם אם למדנו להאמין לזה, רצון זה אחד הדברים הזמניים והמשתנים ביותר שקיימים, אז איך זה משנה או קובע?
הרצון האמתי שלי הוא הקול הזה שבא ואני רוב הזמן לא מקשיבה לו, אם זה בגלל שאני מעדיפה להקשיב לאנשים אחרים על פניו ואם זה בגלל, שאיפשהו בדרך איבדתי את היכולת למצוא אותו בכל הרעש שמסתובב לי בראש. זה רעש של דעות והשוואות והחלטות ורצונות , תוצאות פחדים תכניות והתפנקות. לכל אלו אני מאמינה שוב ושוב אבל אין לי סיבה, כי את הרעש הזה אני יצרתי בעצמי.
הבלבול
הבלבול של שבט הילדים האבודים הוא שהם מאמינים לסיפור שהם מספרים לעצמם , על עצמם. הטשטוש שנוצר בדרך הוא ,שבמקום להקשיב לאמת, לאהבה, לפשטות למה שהגיע זמנו או הסתיים הם מאמינים לסיפור שיצרו ונאחזים בו. הם חושבים שבגלל שהסיפור לא שייך למיין סטרים אז יש בו יותר אמת, אבל מה שבאמת אין בו, זו הקשבה אמיתית ונוכחות ברגע. הם בעצם לא מכירים את עצמם בכלל. הם יודעים את הסיבות להרגלים שמלווים אותם כל החיים אבל מתקשים למצוא דרך לבקוע מתוך זה וליצור את עצמם מחדש, נקי, כזה שלא נותן להרגלים האלו לבלבל אותם ולא מונע מהם להקשיב. הם החליפו רעש ברעש. במקום סיפורים ישנים יש עכשיו דמות חדשה אבל היא נעה על פי אותן תפיסות .
הם מאמינים לתירוצים ולסיבות שהם מצאו ,לדחיינות, אבל כל אלו גורמים להם לשבת על הגדר ולהימנע מהחיים עצמם , ההימנעות היא מכישלון ומכאב ,בני השבט שומרים על עצמם כי הם מפחדים לכאוב ולחוות באמת, מפשוט לנסות, להיסחף ולתת ל עצמם ללכת לאיבוד, ויתרה מכך להימנע מלתת את המתנות שלהם לעולם ולתת את החוכמה העתיקה שלמדו לעולם שכל כך זקוק לה ולהם.
השער
הניסיון להיות אני, כל אני שהוא , להאמין שיש אני בכלל הוא החמצה אחת גדולה כי הוא יוצר הפרדה ורעש רקע ,אז נוצר מקום להשוואה ויש מקום למה נכון ומה לא, מה ישיג את המטרה ומה לא , זה ניסיון בטל לנחש את העתיד כאשר בעצם כל צעד מגלה את הצעד הבא.
בסבלנות ורק מתוך הקשבה אמתית אפשר למצוא איפה להניח את הרגל וגם אז לשמוט את הרעיון שזה הדבר הבא.
תכניות, רשימות, ארגונים מטרות הן רק דרך להרגיע את המינד המשתולל בלא נודע.
הדרך היא לעשות , באהבה, לצעוד, כי ככה הבטחתי , מתוך התמסרות מלאה .
היוצרת, המפרה, המוציאה לאור, הנחה, היודעת, המברכת, השותה מן המעיין- איננה יודעת את שהיא עושה. היא אומרת כן, כי היא יודעת שזו מי שהיא . היא אומרת כן, כי לשם היא נמשכת ולשם קוראת לה התנועה שעולה מתוכה ועוטפת אותה מבחוץ. רק-כן. השאר דוהה. נשאר מאחור. ופתאום הכל מלא ויופי בכל מקום.
ורוח אלוהים על פני המים.
משבר של אמצע החיים
משבר של אמצע חיים. אתמול חלמתי שאני בכלא , ביחד עם עוד חברים מהשבט ו למרות הנינוחות היחסית שהייתה שם ( לכלא הזה אפילו לא הייתה חומה ) פתאום בחלום היה לי שם לא נוח . ביקרו אותי הרבה אנשים אהובים . האמת שבחלום הן היו רק נשים אהובות כמו אמא שלי ודודה שלי אבל אותי לא עזב הלחץ לצאת משם. בחלום סיפרתי לחברה קרובה שהלילה אני בורחת והיא משום מה מאד התפלאה ושאלה למה ? אמרתי לה שאני לא מוכנה לשבת שם את ה15 השנים שנידונתי אליהן כי יש לי עוד מה להספיק . אמרתי שאני עוד רוצה להיות אמא , ובת זוג ועוד דברים שאי אפשר בכלא הזה.
פתאום בכלא הנח הזה הבנתי שבגיל 60+ כבר לא אוכל להספיק.
התעוררתי עם המחשבה שהמקום היחידי שם לא ימצאו אותי יהיה בבריכה מתחת לאדמה כי מתחת לאדמה לא מוצאים אנשים. התחושה הצורבת הזו של בזבוז , ההכרה ההיא שהופיעה לי שם בכלא שיודעת שאין זמן או שפתאום אני לא רוצה להיות שם יותר, נשארה איתי גם בעירות .
ההבדל הוא שבעירות יכולתי לראות שאני זו שבנתה את הכלא הזה, אני זו שדנה ופסקה את הזמן ואני זו שיכולה לראות עכשיו שאין חומה ואפשר לברוח.
בעירות יכולתי גם לראות ממה בניתי את הכלא הזה. בניתי אותו עם השנים לאט לאט ממשחקים מהתחמקויות, מלא להיות ישירה וישרה עם עצמי ועם האחר. בניתי אותו מהתמכרויות לפנטזיה, מעצלנות ומפחדים. כל אלו השאירו אותי בפנים ויותר מזה כל אלו גרמו לי לניתוק מהמציאות ולקושי ממשי להתמודד איתה. אין חומה לכלא הזה אבל בחלום וגם בעירות אני בוחרת לראות שיש , מתעקשת על המיוחדות שלי והנבדלות ומתוך זה אני מעורבת בדברים שאני לא מאמינה בהם ולא נכונים לי יותר, שלא מייצגים את מי שאני עכשיו, מחוץ לכלא. אני נסחפת חזרה מעבר לחומה הלא קיימת .
אני רוצה עכשיו לצאת מהכלא הזה. אני רוצה ומוכנה ללמוד מחדש איך מתנהלים בעולם הזה שבחוץ,לא מתוך ויתור או כניעה ולא כי ככה צריך וכולם מתבגרים בסוף אלא מתוך איזון, מתוך ביטוי של היופי האמיתי שלי ומתוך אמונה שיש גם לו מקום והוא יכול להשתלב. ויותר מזה, מתוך שאין לי באמת כבר שום אפשרות אחרת אלא לחיות רק ככה כמו שאני , ומתוך שאני רוצה גם את היתר, אני רוצה את החומר, את השפע, את הכסף. אני רוצה בית וקרקע בלי להתבייש בזה, בלי שזה אומר שויתרתי על החופש. אני רוצה לצבוע את העולם בצבעים שלי מתוך שילוב של כל הגוונים. אני רוצה ללמוד איך להתנהל ואיך לדבר את השפה שעד עכשיו בכלל לא רציתי לשמוע ולהנהן בראש ולקחת את זה פנימה ולהתנהל כמו שאני מאמינה, עם ולא למרות . אני רוצה להיות תמימה ולהאמין לאנשים , אני רוצה להאמין לגברים. אני רוצה להיות ישירה ולדבר רק את מה שבלב. אני רק רוצה ללמוד איך לעשות את זה, רוצה צורה חדשה , שהיא לא מתריסה או מתנזרת אלא גדולה ומכלילה. אני לא רוצה לפחד להגיד את הדברים האיזוטרים שאני מאמינה בהם, כמו שאני רוצה לא לפחד להגיד את הדברים הבנאלים שאני רוצה כמו מחוייבות ואחריות. אני רוצה שיהיה לשניהם מקום.
אני לא רוצה להיות חלק מקהילה שמתחזקת רק את הקהילה שלה. חשוב לי לגעת באנשים, מכל הקצוות ומכל הפנים. רוצה להציג לפניהם את הצבע המיוחד שלי כי גם הוא חשוב וגם לו יש מקום בעולם הזה , ככה כמו שהוא.
הבילבול
הזמן הזה הוא זמן מיוחד. זמן של בקשה להיות באמת. לא לחיות כזהות, לא לקום בבוקר ולהצטרך לזכור בעד מה את או נגד מה, לא להיזהר ולא להיאבק אלא באמת להיות. לשמוח שמחה פשוטה ומלאה, לא להעמיד במבחנים את עצמי או את העולם ולא לחשוב שאני יודעת לאן לוקחת הדרך. זה זמן של בקיעה מתוך קרומים וקליפות שיצרנו או ירשנו והאמנו בהם. זמן של שקט ותנועה רכה, אם בכלל, שעושים כל כך הרבה. כשהקליפה נושרת כי אין דעה שאוחזת בה, נכנס האור מעצמו. הוא היה שם כל הזמן. עכשיו הוא יכול. פשטות, קלות ויופי, חכמה, שמחה צרופה ואהבה נובעות מעצמן. הן מה שאנחנו, כשאנחנו מפסיקים להתנגד ואומרים כן.
רק שהשכל, זה שחומרי הגלם שלו הן מחשבות והגיון מסודר, אינו יכול להשאיר חלל או ריק. עבורו, חלל או ריק הם אות קלון, סכנה מוחשית, מעילה בתפקיד. משום שהפקדנו בידיו את תפקיד השומר והשופט, האחראי על המשכיותינו ועל הוודאות, שאנחנו בטעות מאמינים שדרושה לנו- הוא מיד נכנס לפעולה. ממלא את תפקידו נאמנה.
התנועה של הבקיעה, על הקסם שבה ועל המסתורין שמתגלה בה, יכולה להתקיים זמן קצר מאד ומיד נכנס השכל לפעולה. הוא מספר מה היה, מגדיר מה קורה ומנחה לאן להגיע. הוא הופך את התנועה לפלקט, לתמונה עקרה וקפואה, שאין בה חיים. עבודת אלילים.
המחשבה שיש שם עולם שאליו אני מבקשת להגיע, היא צורה חסרת חיים שאיננה תופסת את התנועה. היא סיפור במקום החיים עצמם. גם הראייה של עצמי כדבר מה מוכר וידוע, שמבקש להתרחב, הוא צילום של רגע שמאמין שתפס את הדבר האמיתי. ומכאן דבר פוגש דבר, זהות פוגשת זהות, צדק פוגש צדק, תורה פוגשת תורה. הכל קבוע וסגור, ידוע מראש ודורש להישרד.
מכאן השאלה של התנגשות, של ויתור ומחיר, היא רק שאלה של זמן. מכאן שאלת המאבק על הגדרות כבר נשתל באדמה ונבט. שם עצם מתנגש בשם עצמם. הגדרה בהגדרה,זהות בזהות, חלום בחלום, אפשרות באפשרות. או-או זה שם המשחק, גם אם התחלתו בתקווה גדולה ובהתרגשות עמוקה.
השער
קריאה לעצמי מחוץ לעצמי, היא ההזמנה.
הזמנה שקטה, ברורה, חדה, מטלטלת ומרטיטה. זוהי הזמנה שבאה להזכיר, שמה שחשבתי שאני, זה סיפור זמני, זה מה שהצלחתי לראות. מכאן בוקעים. לא משתקעים כאן. זה שער. בשער עוברים. לא מחזיקים בדפנותיו.
הידיעה שמה שאני רואה בחוץ מעורר בי את היופי והחכמה, את הבלבול והסרבנות, שהיו בי זה מכבר,מאפשר לאנחת הרווחה לקרוא לי לנוח מן המאמץ, להרפות מן הרעש של ההשתדלות, ולשים לב.
כאשר אני מבין, שלא הייתי יכול לראות את מה שקורה אם לא היה קודם ומאז ומתמיד בתוכי, שום דבר איננו איום או סכנה, אלא הופך לאפשרות חדשה. להתחדשות באמת. מה שאני רואה איננו זר או אחר, אלא פאן, חלק או אולי בעיקר מימד שלי. מה שאני מבקש לעשות איתו, הוא להתקרב. כל כך להתקרב, כל כך להרגיש, כל כך לנשום אותו פנימה, עד שאדע בגופי ובנשמתי, כמה הוא אני.
כשהדבר שראיתי (עולם,קהילה, צורת חיים, אדם אחר, אפשרות לא מוכרת ועוד)ננשם לתוכי, ואני מפנה לו מקום ודרך לעשות את דרכו בתוכי, אני נזכרת בעצמי ששכחתי או שמעולם לא ידעתי. כך אני נעשית רחבה ועשירה בקני מידה חסרי תקדים,קולות וצלילים, ידע ואפשרויות, שבילים ודלתות ממשיכים להתעורר בי עוד ועוד, חוזרים ונענים. בו זמנית ובזכות ההתעוררות הזו לחיים, אני גם מזהה בקלות ובלי כל דרמה את הבילבול שהאדם שאיתי מזכיר לי שקיים בתוכי. אני רואה את המוצקות של הדעות שהיקפיאו בתוכי עם הזמן את התנועה. אני רואה את החכמה שהפכה לסיסמאות ואת היופי שהפך לדגל.אני רואה את הפחד מכאב שהקטין וממשיך להזהיר.
ברגע הזה בזמן, שבו תשומת הלב מחזירה אותי לעצמי ומזכירה לי שאינני יודעת מה אני אלא שבאתי לגלות ולהתגלות לעצמי-אין יותר אני ואין יותר עולם. מה שנשאר הוא תנועה אחת שלמה ומאד מאד חיה. חיה ומחייה.
להסתיר. רק ככה גברים יעופו עלי
גברים עפים עלי כי אני לא מאכילה להם את הפחדים. אני רואה אותם, את הפחדים ,ונמנעת מהם כמו טיפות גשם. מבטיחה להם לא לדרוש התחייבות ולא לפחד על החופש שלהם למרות שאני כמהה לוותר על שניהם. אז אני לא נותנת לי להרגיש את זה, את הכמיהה ,ולכן גם לא מרגישה בכלל. אני עוברת למוד התנתקות, מרגישה כאילו אני חייבת להיות באיזושהיא הסכמה איתם כדי לדעת איך להתנהג, מה לומר ואיך למצוא חן אני ככ מתורגלת כבר במוד הזה שלוקח לי זמן להבין שיש שם משהו לא אמיתי, משהו שהוא לא לגמרי אני. אז אני מסכימה איתם, מזהה פחד מהתחייבות- משכנעת שגם אני קוצבת את הכל בזמן, מזהה פחד מויתור על החופש- מבטיחה שגם אני חייבת לשחק עם גברים אחרים , מזהה פחד מאינטימיות- מסכימה לנסח הסכמים מראש , מזהה פחד מאיבוד שליטה – מבטיחה לשמור על מרחק.
ומה יקרה אם הם יפחדו? אם אני אפחד? אני מפחדת שאז לא נוכל להתקרב , אני לא סומכת עלינו שנוכל לזהות את הפחדים, מפחדת שהם לא יתנו לנו להתקרב שתמיד יעמוד שם משהו בינינו באויר שיבוא יום והוא ינצח וכשהפחד ינצח אשאר שוב לבד.
אין לי אמון שדבר כזה ימשך אז אני מגבילה אותו ואותי מראש, נותנת לו לראות את מה שאני חושבת שהוא רוצה לראות ברגע ולא נותנת לו לראות את מה שאני באמת מבקשת, ובוודאי לא נותנת לו לראות אותי הלא מגניבה הלא יפה את אותי הצריכה והתלותית . אני צועדת על קו צר מתנדנדת בין צריכה או לא צריכה אותו , בין לחשוף ש- באמת – אני רוצה להתאהב ולפחד ולכאוב ביחד- כן ממש ביחד- מפחדת להודות שהיא שם, האשה שצריכה ורוצה רק להיות אישה ולהתמסר לגבר שלה. כולה.
יש לי בגוף ידע עמוק, של שנים ונצחים , בא לי לתת רק לגבר שיודע את העומק של הידע הזה לגעת בי , רק גבר שמוכן להקשיב שמוכן לדעת לא לדעת שמוכן לתת לי להקשיב לגופי , גבר שיתחייב להשאר לתהליך הזה שבו אני נפתחת ונפחדת מעוצמותי, מיופיי ומהסודות הכי כמוסים ששמורים לי שם. בכוס שלי.
כמה מהר הייתי מוותרת או הייתי מותירה את הסודות האלו , כמעט לכל אדם או גבר שרצה , שאמר את המילים הנכונות, משכנעת את עצמי שסקס זה לא סיפור, זה כיף ו בקטנה , וזה גם נכון חוץ מהחלק של הקטנה.
אני ככ רגילה למצב הזה של on ו off של הלב, שקשה לי לראות איך זה נמשך, איך להיות באמת ולאורך זמן עם אדם, ללמוד לאורך זמן להתאים את צעדי לצעדיו או לחכות שיתאים את שלו לשלי.
אני פוגשת לאחרונה הרבה גברים שכלואים בפחד ,שנלחמים בו, שמפחדים לפחד ומפחדים להפגע הדו שיח שבינינו הוא כבר לא האם נוכל להכיר או נוכל התאהב או האם פשוט טוב לנו להיות ביחד, נעים ומרגש . הדו שיח הוא על מה נצטרך לוותר כשנהיה ביחד . כאילו המקום הזה שאתה מגיע אליו בלבד שלך , המקום הזה שיכול להיות לך טוב לבד , הוא כל כך שברירי, כל כך לא נתפס ,שהאחר ממש מאיים עליו .נדרש ויתור עצום על הנוחות היחסית הזו, עד שהיא כבר שם מפחיד לחשוב שמישהו עם הרצונות והצרכים שלו יאיים על זה, זה כמו להתחיל את המסע מחדש אל עבר המקום שתוכל לנח בעצמך.
זה מרגיש לי כמו לטבוע, כמישהו טובע הוא יוצר הרבה מערבולות מסביבו מתוך מאמץ להחלץ מהמים ,המערבולות האלו עושות שני דברים, הן גורמות למצב גרוע להיות גרוע עוד יותר ואם יש מישהו בסביבה שבא לחלץ הן גורמות לו לשקוע יחד איתך , בתחושה שלי זה המצב שלי עם גברים, אני יוצרת מסביב כל כך הרבה מערבולות של פחד , מערבולות של מחשבות , של הגדרות , של פחדים ודימיונות על העתיד המשותף, על הוויתור על החופש ,של הדרישות, מאיך זה יראה ,מהאם הוא האחד , המערבולות האלו יוצרות עוד ועוד מערבולות וכל גבר שמתקרב נקלע למערבולות האלו ומוסיף משלו.
האמת היא שכמו בטביעה הפתרון הוא לנוח ולא להלחם , הפתרון הוא לצוף ,להרגע ולהרפות. רק ככה יש סיכוי לצאת מהמים ורק ככה יש סיכוי שמישהו יוכל להתקרב מספיק כדי לגעת.
הכל עוד יכול להשתבש בדרך מליון פעמים, אבל אם לא אסכים לנח ולתת לתנועה לזרום דרכי אכנע למחשבות לסיפורים ולפחדים מראש , אז לא אוכל לצוף.
בא לי להתרגש מהגבר שלי ,בא לי להרגיש פרפרים ולא ללכת דרך הסכמים ומה נכון ומה שיצא לי מזה , לא בא לי להתפשר אבל כן להיות רכה ומתמסרת להצליח להסתכל עמוק בעיניים לתוך הנשמה ולא לפחד ממילים.
הבילבול
אם הם מפחדים אני מוכרחה לא להפחיד אותם.
אם הם מפחדים אני צריכה להרגיע אותם.
אם הם מפחדים אני צריכה להיות חזקה.
אם הם מפחדים אסור לי להראות שאני מפחדת.
עולם הפחד שיצר השכל, נותן הוראה בכל רגע. הוא מכוון את כל מאמציו ויכולותיו המרשימות, כדי למנוע כאב ופחד. הוא מכוון למערכת כללים מומצאת, שבאה מפחד, ולכן גם יוצרת פחד וכאב ברמות חדשות וגבוהות יותר בכל פעם, שיש ניסיון למנוע או לפתור דבר מה.
אם הם מפחדים, אומר השכל, סימן שכאלה הם וכאלה הם יהיו.
אם הם מפחדים, אומר השכל, אין לך ברירה אלא להתנהג איתם בבהתאם.
אם הם מפחדים, אומר השכל, תקפידי ותיזהרי לא להיות מפחידה.
התוצאה היא פחד לטעות ולהיראות, פחד להבריח ולהיות אשמה.
התוצאה היא פחד להפר את הכללים ולסבול .
הסתגלות, דיכוי עצמי, התאמה לקיים ואמונה שלא יכול להיות אחרת הם מעתה המציאות.
השער
פחד מופיע כשאנחנו שוכחים מי אנחנו ובמקום לבקש להיזכר באמת ולהתמסר לה, אנחנו חיים “אני” דל וריק שנוצר בשכל, ונאחזים בו כבגלגל הצלה. העיקשות, הבוטות ולפעמים גם האלימות שנובעים במקרים האלה, נובעים מן האימה שדברים יישברו ללא תקנה ואחר כך יהיה מאוחר מידי להתחרט או לתקן. פחד נובע מן האמונה שאני לא טוב מספיק, לא ראוי, חסר ערך וריק מטעם.
הסתרה היא אישור לכך. השקר או הטשטוש הפנימי נובעים מאותן אמונות, האומרות שה”אני” איננו מספיק ושגילוי מלא שלו יוביל לכאב ונידוי. לכן, מעצם היותן פרי של אותו העץ, כל פעולה שבאה מפחד וחסר, תהווה אישור נוסף לחסר ולריק ותגדיל אותם, תוך שהיא מעבה את המחיצה בין האדם ועולם השכל שלו לבין טבעם האמיתי של הדברים.
פשטות, קירבה, הנכונות להיראות, דיבור גלוי ומתוך אהבה, ובעיקר הידיעה, שאנחנו תמיד תלמידים שמבקשים להתעורר מהזיות ולגעת באמת- כל אלו כמעט ואינם מאפשרים לפחד להתקיים על ידם . היופי שובה לב, הרשות נותנת נשימה רחבה והאמת מאפשרת לנוח.
כך מועמקים היחסים. הם מסוגלים עכשיו לעמוד בסערות וטלטלות. הבקשה של השותפים להתערער ולסדוק אמונות ותנאים, מסקנות ונסיבות זה דרך זה וזה בזכות זה- הופכת את הקשר לחי ומפתח. כל אחד מתחבר לפשטות שבלהיות, שבסתם להיות. כל אחד אז חי באמת, ואלה שאיתו .
והפחד? בדרך כלל הוא ידהה או יעלם ולפעמים, אם אנחנו רגילים אליו מאד או מאמינים בעוצמה במחשבות שמזינות אותו, הוא יכול להשאר שם אם הוא רוצה, רק התנועה וההתנהלות לא תנוהל על ידו עוד, אלא על ידי האהבה לחיים והבקשה הכנה לחבק אותם בשתי ידיים.
נשים וגברים
התמסרות. כל אחד וכל אחת מהמקום שלו או שלה נדרשת לביחד , קפיצה מעל החפירות והפילוסופיה , התמסרות לחיים משותפים , התחייבות לאי נוחות שהם מביאים לעיתים וגם לאושר שהוא גם בילתי נסבל .
אני מסתכלת עליו וכל מה שאני רואה זה את הפחד שלו . אני רואה את הפחד שלו מהתחייבות, כי הוא נמצא גם בי ושנינו מסריחים ממנו עכשיו. בינינו אנחנו משתמשים בפחד הזה כמו חרבות לפצוע אחד את השניה במקומות הכי כואבים ,בפצעים הכי מדממים. שולפים את חרב הפחד ודוקרים- הוא דוקר אותי בפצע ההורות, אומר שלא יכול להבטיח לי ילדים. אני פוצעת אותו בבפצע הערך אומרת שהוא לא מספיק טוב כמו שהוא. לפעמים במילים ולפעמים במעשים. התוצאה היא זהה. כאב.
כאילו מנסים להוכיח אחד לשניה, שכאן אי אפשר לסמוך באמת , כאן לא בטוח, כאן החלומות לא מתגשמים, זה לא הגבר שלי ואני לא האישה שלו.
אני שואלת את עצמי האם זו אשמתי, האם הוא לא גבר מספיק להשען עליו כי אני לא אישה מספיק? האם אני יכולה לטפל בכולם , להיות שם ,להקשיב לכולם אבל לגבר שלי לא? לגבר שלי, שאומר את הדברים הכי חשובים אני דווקא לא יכולה ? האם אני פשוט לא מאמינה לו? האם אני עסוקה בפנטזיות לגבי מי שאני רוצה שיהיה? לגבי החיים שהוא יכול לתת לי ?עסוקה מידי בתוך הראש שלי מכדי לראות באמת מי עומד לפני? האם אני לא רואה כי אני לא רוצה לראות או כי הוא פשוט לא שם ? האם אני שם?
זה כמו נדנדה. כשאני לא מוכנה מזגזגת ומבלבלת הוא נוכח וקשוב , וכשאני סוף סוף אומרת- הנה אני כאן בוא נצעד יחד , הוא נבהל ונעלם .
זו אשמתנו, הנשים , בלבול התפקידים הנורא הזה. משהו בלרצות להיות אישה חזקה שינה את האיזון העדין ודפק אותו. גברים הפכו להיות רגישים, רגישים מידי, בוכים מידי ונתפסים לרגשות לכעס לבלבול לשיחות וחפירות אין קץ על מה ואיך ומתי , במקום לסמן קו ישר ולפגוע במטרה. בפשטות. ואנחנו הנשים איבדנו את היכולת להכיל לקבל, לסלוח, לא להקשיב למילים ללכת בדרך מתוך התמסרות.
גברים איבדו את היכולת להיות משענת ואנחנו איבדנו את היכולת להישען . ומשהו הלך לאיבוד ביופי הפשוט הזה.
הבילבול
כל זמן שנבקש מבן הזוג להשלים אותנו או להגן עלינו, לספק לנו את מה שאין לנו ובנו- נכאב ונכאיב. כל זמן שנתלה את השמחה והאהבה שאנחנו בו או בה, נצטרך, נפחד לאבד ונפעל עם כוח ומתוך שליטה. מימד המיינד, זה שחושב בהיגיון שיצר לעצמו או ירש ולא מקשיב לתנועה הטבעית של הדברים- לא יכול אחרת. הוא תמיד יראה את מה שעוד לא או כבר לא והוא תמיד יחשוב שרק אם -אז. שרק אם יהיה לי-אהיה שלמה ומאושרת. שרק אם אצליח למנוע- אוכל לשמוח באמת. זהו מימד החסר והפחד. כשאנחנו מאמינים בו- משם נצא ולשם נחזור.
אז הופכים בן או בת הזוג לאמצעי. הם הכלי באמצעותו אני מגיע או מגיעה למקום שאליו אני חפצה להגיע.לכן, אני מעריכה את שוויו, חוששת לשווי בנוסחה הקיימת ובעיקר בעיקר- מסתכלת על עצמי ועל הצרכים, הרצונות, הפחדים וההרגלים שלי ומקפידה לספקם.
והקסם? והמסתורין המתגלה? והתנועה המחייה?
השער
יחסים במהותם, בטבעם הניתן להם על ידי הרוח, הם המרחב בו אני מגלה את טבעי האמיתי, את מה שאני באמת. בן או בת הזוג בדיוק כפי שהם, על מה שהם מביאים איתם ועל מה שאינם מביאים או מסרבים להביא- הם השער דרכו אני מבקשת לעבור כדי לראות באמת. כדי לראות את האהבה והשמחה שאני במהותי ושאינם יכולים להיות מושפעים על ידי אדם או מחשבה, וכדי לראות את המחשבות שאומרות לי אחרת. כך, שאבקש באמת לראות דרך ובזכות האחר ומה שהוא מעורר בי ומזכיר לי, חדלה להתקיים התלות וההזדקקות הופכת לעוצמה מלאת רוך.
כשאני מבקשת את המסתורין שיהיה מדריך ומורה, אני כנועה וערה מאד. חיה מאד. אינני מכוונת אבל אני שותפה אחראית וחכמה, רואה ומדוייקת. כל תנועה תעורר בי תנועה, שתאפשר לי לראות את טבעי האמיתי או את המחשבות המתעתעות שהאמנתי בהן וצבעו את חיי. כך האחר הופך להיות ברכה באשר הוא ואני נעה תנועה אינסופית של חיים ואהבה שהולכים ומתגברים, מזדככים ונובעים בפשטות.
מן המימד הזה, כל שאלות ה-נכון ולא נכון, כל שאלות ה- מה צריך להיות וה- מה אסור שיהיה, פשוט דוהות. אין להן עוד משמעות. החיות משלחת צבע בחלקיקים הרוטטים אהבה ואומרים כן