נשארתי בהרבה מפגשים שלנו עם חלל.
לא היה לי מספיק מקום לעגון בביטחה. בשקט.
לא היתה לי משמעות חדשה שידעתי שאני יכולה לסמוך עליה. לנוח בה.
נדרשתי למשהו חדש שלא היה טבוע בי. נדרשתי למשהו שלא היה לי אותו.
תמיד מולך זה לא יוצא לי מספיק מדויק. גם הדברים שיוצאים מאד מדויקים על יד אחרים. זה נהדר וזה מתסכל.
כי אין צורך שזה יצא מדויק.
שם את מראה לי בדיוק איפה אני עוד מבולבלת, איפה אני עושה את המניפולציות שהייתי עושה. איפה אני שוברת חזק שמאלה.
השבוע ראיתי סרט ושמעתי הרצאה על יחסי מורה תלמיד ופתאם זה נפל לי למקום. הרגשתי הקלה מאד גדולה וקלות גדולה. זה מה שאני מרגישה מאז.
וכך הדברים שקורים מאבדים מן הכובד שלהם והמון דברים קורים.
“המורה בא לביתו של התלמיד. הלך המורה אצל התלמיד עד שהתרגלו זה לזה”
המורה הולך לביתו של התלמיד, למקומו ומראה לו את מלאותו וריקנותו…לפגוש את התלמיד כמי שהוא ומתוך המפגש הזה שהוא באמת, להזכיר לתלמיד שאיננו יודע מה הוא באמת. הומור, פשטות ויופי של אמת עולים אז.
ברגע נתון כולנו יכולים להיות מורים וברגע מסוים תלמידים.
הבילבול
למדנו שהמורה יודע
למדנו שהתלמיד לא
למדנו שהמורה ימלא את החסר של התלמיד
ולמדנו שעל התלמיד להוכיח את ערכו בפני המורה
ששופט, אומד ופוסק.
למדנו שהעולם מורכב ואפילו מסוכן
ולמדנו שאנחנו חסרים את מה שנדרש
כדי להיות בו בטוחים, מצליחים ומאושרים.
מכאן שאנחנו הולכים למורים
כדי להציל את עצמנו
ולשפר את סיכויינו
לכאוב פחות
ולהפוך את עצמנו למשהו
בכל זאת.
מכאן קורה, שהשיח בין המורה לתלמיד איננו דיבור של נשמה אל נשמה, או יחסים שנובעים מן הרצון העז והטבעי כל כך, להתפכח מאשליות ודמיונות שהחשבנו כמציאות ברורה ומוחלטת ולבוא במגע ישיר וקל כל כך עם האמת עצמה.
מכאן קורה, שהשיח בין המורה לתלמיד מורכב ממחשבות ודעות שמוחלפות. ואת זה באמת כל אחד יכול לעשות. סחר חליפין מבטיח ומאכזב של תבניות מחשבה ישנות ומגבילות.
מכאן קורה, שמרחב שנוצר והוא נקי ממחשבות נחווה כ-שום מקום, כריק או כחסר טעם.
השער
המורה הוא מים שקטים.
הוא שם, נוכח בלי כוונה ורק מתוך אהבה לאדם ולאחד השלם כולו. הוא כולו כאן ברגע הזה, זוכר שהוא שקט.
התלמיד, שמגיע אל המורה, מבקש לראות את עצמו כפי שהוא משתקף במים השקטים שהם המורה. אז, מתוך מנוחה וביטחון שנותנות אהבת אמת ונוכחות מלאה- יודע התלמיד, שהרעש והגלים שעל פני המיים נעשו על ידו, כך הוא יכול לראות את החיכוך והפחד, הכאב והמאבק שיוצרות מחשבותיו. הוא יכול לראות אותן ברור מאד ולדעת שהוא המקור שלהן.
על המים השקטים באמת, יכול התלמיד להיזכר ביופי העילאי שבשקט המוחלט של המיינד והגוף. מתוך העזיבה של עצמו לתוך האחד, נגמר ה”אני” המוכר בצורתו המוגבלת והופך להיות תנועה חיה, שהמקור עצמו מכוון ומפיח בה חיים.
מורה באמת, נזכר בשקט שהוא, באינסופיות של הידע והיופי, האהבה והשמחה שהם טבעו, דרך ובזכות התלמיד. גם הבילבול והתזזית שמביא עימו התלמיד, הינם מתנה עבור המורה, המבקש להיזכר עוד ועוד בטבעו האמיתי ולהתמסר להדרכה של נשמתו.
עונג אמיתי, שאיננו פרי מחשבות ואיננו שברירי כלל, עולה אז ללא כל מאמץ.