אני תוהה לגבי שבט הילדים האבודים , שנולדו עם או אימצו לעצמם איזו תכונה מיוחדת, או פשוט האמינו באומץ המיוחד שניחנו בו.
אבל אולי , הילדים האלו או לפחות אני ,התאהבתי בשבט הזה כי הרגשתי לראשונה בתוכו שאני נראית , לא בגלל מה שאני עושה או כל הגדרה חברתית אחרת, לא לפי המוצא שלי ולא לפי מה שהשגתי בחיים. שם ,לרגע אחד ( לפני שהכל התפוצץ לי בפנים) הרגשתי שיכולתי להיות בדיוק מי שהחבאתי.
פתאום בכל הסדנאות ( לפני שהן עצמן נהפכו לסמל סטטוס) הרגשתי שאני מקובלת על פי הרגשות שלי. כשהבאתי בכי או כיעור, כשהבעתי פחד או תסכול, כשרקדתי או שכשמחתי קיבלו אותי , ו לרגע, רק לרגע ,הרגשתי בבית בעצמי. וזה היה בסדר להיות מי שאני.
כששמעתי את אושו מדבר על האדם החדש, זה שהוא לא המשכיות של העולם הישן אלא שהוא מסמל מוות של הישן ולידה של אדם, שהוא נטול ההגדרות הישנות של דת ומולדת , אדם שמכיר בכוחה של אהבה ומדיטציה, שלא כבול לחוקיות אלא ממציא את החוקים החדשים לעצמו מתוך הקשבה ולא מתוך התנגדות- שמעתי אותו קורא לכולנו , לשבט , להיות הגשר בן הישן למה שעוד לא נוצר במודעות היום יומית, במציאות הפשוטה. כבר לא כחסידים של…אלא כתלמידים של החיים וכמורי דרך. להיות דור המעבר.
ההארה נמצאת מעבר לפינה .לכן מצד אחד החיים הרוחניים כל כך מפתים ומצד שני זה גם מה שיוצר את העצלות והדחיה, את חוסר היכולת להתחייב ולהשאר. ההבטחה נעשתה אך את הדרך אני צריכה לעשות לבדי. לעשות את העבודה.מבלי להיות עסוקה בתירוצים ודחיינות וגם מבלי להעצר בחומה של הפחד שמונעת התקדמות.
הכמיהה , הגעגוע להתמסרות טוטלית , לכניעה למשהו גדול ומיסתורי משהו שלא באמת ניתן לכוון אליו ,לדרך שתיקח ,לתנועה. אני חושבת שזה היופי והקסם בשבט הזה ,כן, יש הרבה בלבול בדרך ומחסומים שמורמים כנגד התנועה. יש גם איזו תלות ברעיון או בגיאוגרפיה או במורה בשר ודם, אבל הגעגועים האלו שמראש גרמו לנו לשאול את השאלות הם היופי שניכר בכולנו לכן כולנו מוצאים נוחות במוזרות שלנו, בשונות , כל אחד עם המסע שלו ,עם הניתוק שלו ,כמהה לחיבור ,לשלם ,לטוטלי ,לזרם הזה שיקח אותו כמעט חסר מעצורים . בדרך סיגלנו לעצמנו הרגלים שמונעים את התנועה אבל הם רק הרגלים, בכל זאת ישנו שם הזרע הזה, שמאמין ברחב ובנשימה.
אני חושבת שאנחנו מבינים עכשיו את הצורך בכניעה הזו. הבנה שמגיעה עם הגיל כנראה .חלק מאיתנו יפרשו את זה כפשרה וחלק מאיתנו ( אלו שזה לא מאוחר להם מידי) יקבלו את התפקיד באהבה ,ייתנו לתנועה לזרום בכל מקום ובכל מקרה. חלק מאיתנו יכנעו לזמן ולשעון הביולוגי, לחלק זה יכאב ,חלק יחבק את ההורות ככניעה האולטימטיבית ויתרגש מעוצמות האהבה החדשות שהיא מביאה.חלק ילחם עם הגוף והמגבלות שהוא מציב.חלק ילחם בחדש ויאחז בדרך הישנה וחלק ינסה לנשום, להבין את התפקיד המורכב שקיבלנו ויחפש להיות האיש והאישה החדשים בעולם האמיתי בפעם הראשונה.
זה לא הזמן להלחם בעולם הישן ובמסגרות. זה לא הזמן לנסות לתחמן ולרמות אותו, זה לא הזמן להמשיך להתבדל בעולמנו בבועות שיצרנו. זה הזמן להוביל את השינוי תוך היותנו אנחנו, מתוך הלימוד והיופי שראינו. מתוך הידיעה שאפשר. זה הזמן לשילוב אמיתי, לא מתוך פשרה אלא מתוך בטחון במה שאנחנו מציעים במי שאנחנו. זה הזמן לאינטגרציה אמיתית .
הבילבול
החדש הנמצא מעבר לפינה הובן פעמים רבות כאומר בעצם- היופי לא כאן, החכמה לא נמצאת, האפשרות עדיין לא אפשרית. מכאן, אמרה האמונה, לך תביא אותה, לך תיצור אותה, אחרת לא תהיה החדש ולא תוכל להנות מפירותיו של העולם החדש. אמונה שכזו אומרת לעכשיו “לא” ושולחת להוקיע, לבוז ולהתרחק או להילחם ולתעב. כך נשאר האדם חי-לא חי, מבקש להיות ולא יכול, מבקש לאהוב ורואה בבקשה הזו סימן לחולשה ולהיסחפות אל הקיים. כך מהלכים ילדי השבט כזרים, כנביאי זעם, מדמיינים עצם להיות עליונים ושופטים ובו זמנית מפחדים מן העולם ומיכולתו, כך הם מאמינים, לחנוק את היופי הייחודי שלהם ולרוקן אותו ממשמעות.
השער
היופי והחכמה נמצאים כאן, הם בשורש של כל דבר, באמת הנמצאת בבסיסו של הכל, בליבו ובטבעו הנברא. המידה בה באים כל אלה לביטוי תלויה במידה שבה אדם ער להם, מוקיר אותם, ניגש אליהם בעדינות ובהוקרת תודה וקורן וחי אותם עכשיו, ברגע הזה.
המידה בה באים החכמה והיופי, האהבה והפשטות לביטוי תלויה גם במידה בה האדם מתנגד להם, בז להם, ומשוכנע שהם אינם. אז, הם יעוותו, יהפכו לספקות ולחשדנות או ייעלמו, ובמקומם יישארו פחד וכאב שמשכנם יהיה באדם עצמו וביחסים שלו עם העולם. בהסתכלותו על העולם.
כדי להתעורר מן הבלבול ולהכיר באמת, נדרש אדם להתמסר ולהיכנע לחיים. הוא יצטרך להפסיק לשמור על עצמו, לחדול מליצור חייץ בינו לבין העולם, ולא להציב תנאים להתקרבות ולהשתתפות שלו בחיים עצמם.
אבל מי יאמר כן ויתמסר, אם הוא מאמין שהחדש לא כאן והישן מסוכן?