ביקשתי להטמע וחשתי נפרדת. ככה זה התחיל. דווקא במקום הזה המוכר כל כך,עם האנשים האהובים. הם הרגישו רחוקים והתנועה שהייתה קודם מוכרת הפכה זרה ומלאכותית. זה הרגיש כאילו אני מסתכלת על הכל ממרחק או אפילו מגובה אחר. הגעתי שוב למרכז מדיטציה ביוון , מקום אהוב שאני מבקרת בו כל קיץ .
ניסיתי למצוא שם שיח אחר, קשר אמיתי ואפילו אנושי בתוך הבועה הזו והכל הרגיש לי מזויף. הרגשתי כמו שוחה בקלישאות רוחניות בלי נגיעה באמת.
אולי זה ככה, כי אנחנו מגיעים למרכז הזה , כמו למרכזים רוחניים אחרים, במיוחד בשביל להיזרק הכי רחוק מהאני שכובל אותנו במקום אחר ובמקומו נשארת איזושהי דמות לא ברורה. או שאנחנו נבהלים ונתלים באיזשהו משחק, בכללים כלשהם, ואז נוצרת דמות חדשה שנעה ללא דיוק אך עם איזו אשליה של חופש, כשבעצם הדמות הזו היא לא יותר מאשר טעונה , משוחררת מאחריות לאהבה. אנחנו חושבים שבניגוד לעולם האמתי שבו אנחנו מצופים להדחיק את רגשות , כאן יש לרגשות דריסת רגל אבסולוטית, כך שאנחנו מאפשרים לעצמנו לטבוע ברגשות ולתת להם לנהל אותנו ולבוא על חשבון מודעות ונוכחות.
הרגשתי שאנשים מרשים לעצמם לנוע על גלי הרגשות בלי לקחת אחריות, שיש רשות להאשים ולכעוס על כולם ועל הכל: על ההורים ועל המולדת ועל כל מי שסובב אותם בעצם.לכעוס מבלי לשים לב לעצמם וכמו להתעלם מזה, שבעצם, באנו לעשות את ההפך.
באנו כדי לשים לב, למדוט , להיות קצת בשקט כדי להקל על עצמנו להיות אהבה ובחיבור אחד לשני ולעולם ,לשים לב למה שחשוב באמת. באנו כדי לחוש את התנועה ואת הכח של החיים ובעיקר באנו כדי להשתמש בכל הכלים האלו במפגשים ואפילו בריבים, מבלי להיות עסוקים בטשטוש ובפוקוס החוצה כל הזמן.
מצאתי שאין תנועה. יש כמו קבעון בדמות ובתפקיד וכל תזוזה מהתפקיד מעוררת חוסר נוחות בכולם. בעולם שאמור להיות מעבר לתפקידים, שאמור להבין שאין דבר שיכול להגדיר אותך, יש אחיזה חזקה בהם . אנשים מרשים לעצמם להיות תקועים בהגדרות “החדשות” שיצרו ,כי נדמה להם שהן שונות מאלו הקיימות בעולם האמיתי, שהם כל כך שונאים. אבל כל התכונות ששיתקו אותם מלחתחילה עדיין קיימות שם. אם זה חוסר האמון, הנוירוטיות או חוסר היכולת להתחייב. הכל נמצא כאן , אבל כאן מותר הכל. בשם התהליך. התהליך הזה הופך לתירוץ נוח לחוסר התקדמות. נותן להם סיבה להשאר חושבים ומתנהגים בדיוק כמו תמיד. מנוהלים על ידי אותן אמונות ומחשבות. התהליך הזה הוא בעצם אין סופי, כזה שאסור לו להיגמר והוא כולל שיעורים שנראים רק מבחוץ ומרחוק ומונעים בכך להיות ערים למתרחש ברגע. התהליך הופך למה שניתן בשמו לדחות את ההתמודדות ואת הגדילה או את ההתעוררות. בשם התהליך ובשם השיעורים. כך הם נותנים לעצמם להיות מוצפים, נותנים לעצמם לטבוע במערבולת הרגשית שהם יוצרים שוב ושוב-אם סתם ככה ואם בסדנאות. יוצרים “ספייסים”, בועות וחללים מזוייפים ומגבירים את הווליום הרגשי. ורגשות כמו רגשות, ברגע שאתה נותן להם מקום הם עולים וצפים בתוך החלל הזה. הם פשוט פורצים ללא גבולות והכאב הוא גדול מנשוא.
התמיכה שניתנת מגיעה בעצם מהפרדה גדולה.אין ביחד ואין אחד. גם היא מוצפת ולא מוגנת כי גם ” מערך ההגנה” טובע במערבולת משלו,והכל בסביבה כמעט מעבדתית ,אבל אין שם שום מחקר ובטח שאין מסקנות. יש שם דרור להצפה. יש שם דרור לשריפה. הכל בווליום ככ גבוה שאתה לא יכול אלא להישרף. העוצמה של החוויות היא כך כך גבוהה,שהיא ממש לא אמיתית והיא מעוותת את מד הכיול הפנימי שלנו. אנחנו כל כך רגילים לעוצמה הזו, שכל דבר פחות ממנה לא נוגע.ביום יום אנחנו מתים או הופכים לקבצנים של ריגושים.
אני מגלה עכשיו כמה תפיסת המציאות שלי , כמה התקשורת שלי, מעוותת .
מי שישכיל ללמוד את האמת, את הישירות וההגינות, את האמון ואת היופי בלומר את האמת ובלדבר אהבה, יוכל לעשות את זה גם בעולם האמיתי.
איך הכל קשור? איך להרגיש את כולם בלי להשרף? איך לקחת זמן ?איך ללמוד להעביר את הכל דרך עצמך קודם? ואיך לקחת אחריות על זה?
אז ביקשתי להטמע , להיות חלק ולנסות לחזור להתאהב בעצמי הישנה. לחזור להתאהב במה שהיה כל כך אני וכל כך שלי.
הבלבול
אני חושבת שקשה לשבט הילדים האבודים להאמין באהבה. השיח וצורת התקשורת שלנו כבר כל כך הורגלו בגלים הריגשיים , בטריגרים, שקשה פשוט להפסיק עם זה. זה מרגיש לי כמו צורה של התמכרות. התקשורת הזו היא בעיקר מנותקת מהמציאות , שבה רוב הזמן הווליום הרגשי נמוך יותר, השגרה לא נעה בגלים חזקים , לפחות לא רוב הזמן, אלא במנעד אמצעי יותר. ואילו אנחנו בוחרים להיתפס למילים או לאנרגיה שמאחוריהן ומצוותים אותן לאיזה כאב, כאילו מסרבים להסתכל על הנאמר מתוך אהבה. הרי מדובר באנשים שאנחנו פוגשים שנים, שדומים לנו ,שמאמינים באותם הערכים ואפילו עובדים יחד לאותה מטרה, שלא לדבר על נאהבים או חברים או משפחה. ועדיין הבחירה היא להיפגע או לכעוס ולא לבחור באהבה.
השער
מי שמבקש אמת כמה לספק ,כמה לערעור, כי ככה הוא משיל צעיפים ונשאר בפשטות.
הפחד להישרף והצורך בריגושים ובחשיפות הם אותה בורות. אני לא צריכה להיחשף כי אני אחת אתך, מה ששלי שלך, ואם רק ננוח רגע גם נוכל לראות את זה. הסחרור הכמעט מטורף של חוויות, ריגושים ועוצמות גבוהות מונע הקשבה. אני לא צריכה לכעוס על ההורים ועל כולם כדי לתרץ את הסרט אלא עשות שימוש ביכולת שלי לחוות משהו שמעבר לאמונה ש-ה סוף של הסרט שלי תלוי במישהו או במשהו.ולא רק הסוף שלו..