הוא אומר לי שאני לוחמנית, שאני מגיבה באגרסיביות לדבריו ומגינה על עצמי.
ישבנו בבר, אני וחבר,סניאס כמוני (“תלמיד” בסנסקריט) של המורה הרוחני אושו. החבר הוא תרפיסט (מטפל) מצליח. דיברנו, כמו שמדברים חברים ,וסיפרתי לו על מה שקורה לי בחיים, כי הרבה זמן לא דיברנו. סיפרתי על ההתלבטויות שלי לגבי זוגיות ולגבי העבודה שלי כמטפלת, שיתפתי על תהליך הקפאת הביציות שעברתי לאחרונה ועל הלבטים שלי לגבי רצון להביא ילד לעולם. שיתפתי אותו בבדידות שאני חשה ובקושי שלי לשתף את החברים האחרים, שאיתם לכאורה הכל פתוח, הכל מותר, ואין נכון ולא נכון. איתם, חשבתי, השיחה צריכה להיות אחרת, כי השיתוף והחשיפה הם העניין עצמו.
עם דמעות בעיניים אני מנסה להסביר, שמולם אני מרגישה שאין לי ברירה ,שאני מדברת ולא שומעים, מקשיבים אבל לא שומעים. מה שכן -מנסים לתקן ,להסביר ,להנחות. וזה לא מה שאני צריכה בכלל. אני רוצה חבר. אני רוצה שהמפגש בינינו יהיה פתוח מספיק בשבילי, שאוכל באמת לזרוח שם ושלא אצטרך להגן או להצטדק. שלא אצטרך לחשוב על מה שנאמר אלא שיהיה לי פשוט מקום להגיד. שיסמוך עלי שאגיע למסקנות לבד ,שאדע, להרגיש דרכו את עצמי. הוא אומר שזה יכול לקרות רק במפגש עם אדם מואר ואני אומרת לא… זה יכול גם לקרות במפגש בן חברים. לא צריך יותר. לא צריך להיות מואר, אתה מספיק לי.
הוא מדבר על קהילה ושיתוף אבל נפגש רק עם קומץ. הקומץ הזה יחליט את מי להזמין, מדבר על אמת וקירבה, רואה שיש הרבה גאווה ומשחקים (שיקריות) בהתנהלות אבל לא מספיק אמיץ לצאת עם עצמו כמו שהוא, אנושי, לא מושלם. מדבר על מנהיגים ושיש צורך במישהו שיוביל, ולא מבין שגם במפגשים האלו הקטנים, שם זה קורה. שם הוא מייצג את עצמו ואת האמת ומתוך לחיות את זה ולא לנסות וליצור את זה, יתווספו אנשים כאלו סביבו לאט לאט. אחד ועוד אחד. אני נעלבת שהוא לא חושב שאני חלק מהקהילה הזו ,בעיקר כי הוא פשוט לא מספיק אמיץ להסתכל. האומץ הזה שנדרש הוא להסתכל מעבר לקופסאות ולתבניות שהשכל מכתיב, לתת לאדם ספייס, להרשות לחבר להפתיע אותך, לדעת שכולם מחפשים את אותו הדבר, לחיות את האומץ להסתכל על אדם ולראות את עצמך בו.
אני מרגישה שהוא לא מכיר אותי באמת ושלא מעניין אותו להכיר אותי. נוח לו לשוחח עם הדמות שהוא חושב שאני, עם התפיסה שלו לגבי, בלי שיטרח.
ואני חושבת ,שפשוט יוצא בי קול חדש, קול שלא מוכן עוד להתכווץ מולם. קול שמוכן להגיד את שלי ולהשמיע קול, שלא רוצה עוד לפחד ולהתבלבל מהבלבול.
מסיבות טראנס אף פעם לא היו הקטע שלי באמת, האמת שגם לישון באוהלים ולשמוע אנשים אחרים מזדיינים לא היה אף פעם הקטע שלי, גם פסטיבלים והמון אנשים וחם וקר ולא נח.. אבל זה משהו כזה שתמיד כולם עשו וגם אני תמיד עשיתי. אני לא יכולה להגיד שלא נהניתי בחלק מהאירועים האלו אבל תמיד תמיד פרשתי לישון(באוהל) מוקדם ורב הפעמים גם לבד.
כבר הרבה שנים שאני לא מכריחה את עצמי ללכת, אבל עדיין ואולי לתמיד זה משאיר אותי עם פחד שאשאר לבד, שאם לא אקח חלק באירועים האלו לא אכיר אנשים ואנשים לא יכירו אותי. יש בזה כמובן משהו נכון. האמת היא שאף אחת מההכרויות האלו לא נשארה איתי זמן. אבל הפחד עדיין קיים.
אני מגלה עכשיו שיש תלם שאני נדרשת ללכת בו כחלק מהשבט ,יש צורה שבה אני אמורה להראות ויש צורה שבה אני אמורה לחשוב וכמובן, ואולי הכי כמובן ,יש אירועים שאני אמורה לפקוד כדי להחשב.
תמיד היו וכנראה שתמיד יהיו האנשים האלה הנכונים להכיר, הסדנאות שצריך לעשות ,המדיטציות הנכונות עם המורים הנכונים. תמיד יהיה פסטיבל חדש וחדשני שכדאי לי להכיר את המפיקים שלו, צורת האכילה החדשה (או הצום החדש) ,הטיפול והמטפל המדויק, הסמים הנכונים, הביטויים והמקומות שצריך להיות בהם, הצורה בה אני אמורה לגדל את הכלב (או הילד) שלי ואפילו איך ללדת אותו. יש צבא שלם של אנשים שזה כאילו התפקיד שלהם, למצוא ולהגדיר את הדבר הבא ונגד צבא אני יכולה רק להילחם.
זה יותר מאופנה (ולא יותר). זה מה שנכון וזה עושה שכל השאר לא נכון, פשוט לא. אין מקום לשונה בין שונים. אין מקום אמיתי לעצמי בין כל אלו ובוודאי שאין מקום לשיח על זה. זה כמו להתווכח עם בולדוזר, תמיד בסוף אני מרגישה נרמסת, לא פחות. תמיד בסוף עולה בי הספק ואיתו גם הפחד שאני מבודדת את עצמי ושאולי אני טועה.
בשיחות האלו אני בדרך כלל מקבלת את המבט הזה, שהוא עירוב של התנשאות ורחמים, ואת ההרגשה שאני עדיין לא מבינה, שאני עדיין לא מוכנה ,שעוד לא קיבלתי את הקריאה מאיזה כח עליון כזה או אחר או שסתם אני לא באמת מספיק רוחנית, או מספיק על הדרך?! וכשזה יקרה, אז אוכל באמת להיות חלק. אבל עד שזה יקרה.
הבילבול
המחשבה לא משתנה. נקודת המוצא לא מוזזת. הפחד מן העולם, ראייתו כמורכב ומסוכן והאמונה שאנחנו חסרים את היכולות והמיומנות לחיות הפשטות ובטוב- כל אלה היו ונשארו בסיס החיים של ילדי השבט האבודים.
הפחד מן הכאב והמחשבה, שלהיות חשוף ואמיתי מוביל אותך לכאב ברור-הם אלה שממשיכים לנווט את ילדי השבט, גם כשהם יוצרים, מטפלים על סוגיהם השונים או בני זוג, הורים או ילדים. לכן, הידע שנרכש, החכמה שאושו ידע וחי, התובנות והיופי, כל אלה והפכות למגן או לכלי נשק בידי הלוחמים המונעים מן הפחד והכאב. הם מאבדים את יופיים, הקסם זולג מהם והכל משתטח, נטול נשמה ורודני. כל תנועה לא מוכרת או חופשית, מהווה סכנה בעיני ילדי השבט, והם קמים מייד כדי להכפיף אותה לכללים ולחוקים שהשליטו על עצמם ועל האחרים שאיתם. בעיניהם זו שאלה של חיים ומוות, של סיכוי או שבירה ואבדון ומשום כך, הם חייבים להשתלט והאחר הופך עבורם למשהו בין הפרעה לאיום כבד. לכן הצעדים שננקטים כלפיו הם נחושים וחסרי פשרה. אלימים ומכניעים.
השער
אני מבקשת את הטלטלה והעירעור. אני רוצה את הסדקים שדרכם ייכנס אויר. אני מודה על הקרקע הנישמטת, שנותנת לאור מרחב פתוח.
האחר, כל אחד, יוצר בי תנועה. זוהי תנועה שמערערת מבנים, מסכימה לשמוט נקודות אחיזה ולהפר כללים. זו איננה מרידה אלא כניעה לדבר האמיתי שמניע ומוליך דרכי חדש. זוהי הפסקת ההתנגדות וההיאחזות באנשים ואמיתות, במבנים ובהבטחות, משום זמניותם קצרה והם כבר לא מתאימים ואינם מסייעים. הם מקבעים. הם עבודת אלילים.
כשארפה, אשמוט ואכנע, אני חוזרת לתנועה של הטבעי והנצחי, אני נענית בחזרה למה שבאמת ומשם הריקוד משתנה, העולם הוא לא אותו עולם ואני מפתיעה את עצמי עם כל צעד.הביחד הופך לפשוט, לקיים מאז ומתמיד. אין צורך להגדיר, אין צורך לשלוט, אין אפשרות לכוון ואין כמיהה לאחדות. הכל שם.
הכל קיים. כל מה שמתפרק ייראה ויתגלה באור חדש ובצורה הולמת ומדוייקת. והאינטימיות? היא זו שנחשפת עם כל קיר שנופל וכל כלל שנוותר עליו. את האינטימיות הזו לא יוצרים, כי אין צורך. היא שם. היא היתה שם כל הזמן. עכשיו אנחנו יודעים אותה יחד. מתעוררים אליה זה דרך זה, זה בזכות ועם זה. אנחנו עדים ליופי ולחכמה, לאהבה ולשמחה. אין צורך לשלוט. אי אפשר. רק לדעת ולהודות.