הוא מוכרח ללכת לסדנא. הוא מרגיש שהוא חייב את זה לעצמו. הוא מרגיש שזו זכותו. נכון, היא מבקשת שלא. שהפעם לא. היא מבקשת שלא, כי קשה לה עשרה ימים בלעדיו עם הילדים, כי היא בהריון, כי היא לפני לידה, כי היא לפני סדנא שהיא מנחה בפעם הראשונה (היא רק פתחה עסק). כל אחת וחייה, כל אחת והרגע הזה שלה. אבל הוא מוכרח. נכון, הוא גם היה בשנה שעברה. נכון גם מטעם העבודה לפני שלושה שבועות. הוא היה זקוק לזה. הגוף שלו אותת לו. מה הוא יכול לעשות אם הוא זקוק לזה.
הציניות שלו, זה הוא. ככה הוא. שתסתדר. ככה הוא משייף את השכל שלו. ככה הוא נע עם הרגשות שלו. ככה הוא אותנטי. חופשי. ואם היא כואבת, זה כי היא מוגבלת. רגע. הוא כבר יסביר לה. הוא כבר יראה לה למה היא לא חופשיה. רק שנייה, קודם הוא יקבל את מה שהוא רוצה וכרגע הוא רוצה שלא יגידו לו לא לעשות, את מה שהוא עושה. ואז הוא יסביר לה, שזה שהיא לא יכולה לקבל אותו כמו שהוא, זה משום שהיא מאמינה שהיא מוגבלת והיא לא .ושתבין את זה כבר, כי הוא כבר רוצה שהיא תזכור לא לעצור אותו כשהוא ציני, גם אם זה אחרי שפתחה את הלב, אחרי שכאבה והוא עושה ממנה צחוק בדבריו המגחכים. גם שם, לדעתו, היא פעלה מתוך תשומת לב של פחדנים ל-מה שהאחר יחשוב או ירגיש. לא זרמה. לא עשתה מה שמתחשק לה. מוגבלת שכמותה.
השיער שלה שהיא מלטפת שוב ושוב, הבגדים הקטנים והגוף השופע שיש לה זכות לחשוף כי היא חופשיה, התנועות המפתות שמהנות אותה ומזכירות לה כמה כוח יש לה, הם העוצמה שלה, הם היא. והוא, שמבקש אותה אתו, שמבקש ריקוד משותף ורוצה לדעת אם היא מבקשת אותו, ואותו במיוחד- הוא מפריע לה במפגן החופש ובמגילת הזכויות. שיזוז וידע את מקומו. שיהיה גבר ולא יבקש דבר ושייתן לה לחגוג את צרכיה ולהרגיע את פחדיה ללא הפרעה. בבקשה!
הבלבול
חופש, צרכים רצונות.
המחשבה אומרת לי שאם לא אקבל את מה שאני צריכה או את מה שאני רוצה, עדיף לי להיות במקום אחר. שאם מישהו לא מספק את הצרכים שלי , עדיף כבר שאהיה עם מישהו אחר.
המחשבה מספרת לי שאפשר להפריד ביני ובינו , והפה שלי כבר מוצא את המילים להפריד- להכאיב- ליצור פער.
המיינד שלי , המסודר, שמנסה שהכל יהיה הגיוני שמנסה שהכל יהיה סיבה ותוצאה כבר ימצא את הלמה לא. למה לא לראות את מי שאהבה נפשי ולדעת שלפעמים מה שאני רוצה וצריכה לא משנה בכלל. מה כבר יכול לקרות לי? ארגיש מטופשת? מנוצלת? שלא מקשיבים לי? שיש משהו חשוב ממני? אז מה ? .
המיינד הוא יצור מרוכז בעצמו, שומר על עצמו וגאוני בכמה תירוצים הוא יכול למצוא כדי להישאר לבד, בטוח, הגיוני ומסופק.
השער
אהבה, אפילו רומנטית , גם רומנטית ,היא לא מוצר . אהבה היא הבריאה היא מצב של הוויה היא רק רק יש , אין בה חסר ואין בה אין. אין בה על חשבון ואין בה במקום , אין בה תנאים ואין מה שיתממש .
באהבה אין מקום לאנוכיות והיא לא יכולה להפוך אף אחד ואף אחת למטופשת ומנוצלת זה פשוט לא אפשרות.
בית , משפחה , הריון וכלים בכיור הם לא שלשלות שמונעות חופש רק כי באותו רגע אני לא יכול לעשות מה שאני רוצה. באותו הרגע שאני רוצה את זה.
אהבה זה לעצור ולהגיד כן, אני רוצה למדוט כרגע מתחת לעץ אלון עתיק אבל במקום אני אכין ארוחת ערב לילד שלי או אשב עם בן הזוג שלי רק כי הם עכשיו כאן . וגם אני. וכי אין שום סיבה להעלם .