צריכה שלוש סיגריות כדי להרגע מגודל המשימה.כשאני מתחילה אותה אני רואה שבעצם היא לא כ”כ גדולה. כל פעם שאני עומדת מול משימה משהו ישר מקפיץ לי את רמת החרדה.אני בטוחה שאני לא טובה מספיק ומשם ברור כבר שאני לא יכולה לעשות.לא ממש.
עשייה אמיתית מצריכה ממני להיות יצירתית ואקטיבית וזה קשה לי. קשה לי להפעיל את זה. זה שאני צריכה להפעיל משהו בכלל זו הבעיה.
וזה לא נכון. יש לי תנועה טבעית. לא מפעילים את האקטיביות.היא שם. היצירתיות שלי, היא שם.
אז למה אני מאמינה לדיבור הזה של השכל? למה אני מאמינה לזה שאני לא יכולה. למה אני מאמינה לשכל שלי שאומר שאני לא יכולה ולא לך שאומרת שאני יכולה, ובפשטות אפילו?
מה קרה לכוח של האהבה שהוא לא גדול יותר מהחרדה ומההרגל?
אני מאמינה באהבה. אבל אני לא מאמינה בכוח של האהבה.
זה לא לבוא נקי ופשוט אל העולם. בלי נעליים.
יש המון התחלות, התרגשות, אנרגיה ואז זה נעלם.
אין לי אומץ לעמוד מאחורי זה
אני רגילה לחשוב שפחד דורש אומץ, וזה שטויות BIG TIME
ואז אני מרגישה תקועה.
אני מרגישה שכדי להתגבר על הפחד שלי צריכה להשתדל ולהתאמץ.
השכל אומר שזאת הדרך לגדול. זה להתאמץ להיות גדול יותר מעצמך. לראות את הפחד והחרדה וכן לשבת בכל זאת או להתקרב, ושהמקום הזה של החרדה ..שיקרה בו משהו בכל זאת. זה דורש מאמץ.
הבילבול
מאז ומתמיד היללה האנושות את הגבורה. אהבה ונאמנות, שייכות ומסירות, מחויבות והזדהות נקשרו בהקרבה, בוויתור על עצמך למען האחר, במעבר בתוך חישוק בוער או בנכונות לשכב על הגדר או לקפוץ על רימון שלוף ניצרה. שירים ופרוזה נכתבו על גבורה והקרבה, חלומות נחלמו, תקוות נלחשו והמחשבה הרומנטית מבוססת עליהם.
אומץ איננו נדרש. למעשה הוא מעוות ומכביד, שוחק ומסבך. אומץ בא מן האמונה שבלי מאמץ אין תנועה ובלי מאבק הכל מתפרק ומושחת. שיש סכנה, שאפשר לאבד ולהישאר חסרים, פגומים ומגוחכים.לכן כל מה שדורש אומץ בעצם באותה נשימה מזכיר לנו, שאנחנו בסכנה, שאנחנו שבריריים מאד, שעוד רגע והכל איננו.
כשאנחנו ניגשים לפחד עם אומץ, אנחנו שוכחים שאת הפחד יכולה ליצור רק מחשבה, אמונה חזקה שלנו, שמאיימת ומזהירה, מוקיעה ומתריעה.
לכן, כשאנחנו מפחדים, התחושות חזקות כל כך והמחשבה משכנעת וטוטאלית. רק זה קיים ורק זו האמת. מכאן מאבק, מלחמה ומאמץ עילאי הם מסקנה הגיונית. ומופרכת.
השער
פחד הוא מחשבה שמבוססת על “לא”. “לא” עכשיו או “לא” אחר כך.
לפעמים מזהיר הפחד מפני עצם היותי לא טובה מספיק, לא אהובה מספיק, לא חזקה או מאמינה מספיק- “לא” עכשיו.
ולפעמים הפחד מתריע מפני רפיון שיאפשר לאחר לקחת ממני את מה ששלי, לערער את השלמות שבי ולהפוך אותי לחסר או אפילו לריק.
ה”לא” קיים רק במחשבות. רק במחשבות ישנם תנאים ל-יש, לאהבה, ליופי ולשמחה. רק במחשבות קיימים פערים, בטבע אין כאלה. וגם לא יכולים להיות.
במציאות ישנו רק ה-יש. במציאות הכל בתנועה חיה וזורמת, כשדבר נותן דבר ויופי וחכמה חדשה מתגלים בזכות הזרימה וההסכמה להיות חי. עכשיו. כאן. ברגע הזה.
לכן, כשאני מפחדת, אני חיה בעולם שהשכל יצר. הוא עולם דמיוני. עולם שחי רק במימד המחשבות. עולם שקיים רק כל עוד אני מאמינה בו וחושבת אותו.
ההרגלים שאובים מעולם המחשבות, התנאים והמסקנות שהסקנו בעבר. הרגלים הם תמונות שעולות בנו שוב ושוב ומניעות אותנו כמו בובות על חוט. אנחנו הולכים במעגלים על אוטומאט.
קולו של אדם אחר, שקורא לי להגיע למקום שהשכל שלי אומר שאיננו, או לעשות מעשה בלתי אפשרי על פי המחשבה, הוא בעצם קולה של הנשמה שבי, שמזכיר לי את טבעם האמיתי של הדברים. זהו קולו של הידע שאיננו מגיע מן השכל אלא מן הפשטות שיודעת את הוויתם של הדברים.
כל שאנחנו מוזמנים לעשות כשנשמעת קריאה שכזו, הוא להסכים לתת לה להפריע. להפריע ממש. לנשום אותה פנימה. לבקש שתיכנס לנו מתחת לעור, שתשוט בחופשיות בתוך האיברים והחללים שביניהם ותפר את הסדר באופן יסודי ועמוק.
אז, בתוך השקט של הסוף, של דבר מה שזמנו הסתיים,עולים בנו בלי כל מאמץ או אומץ, חכמה ויופי שלא ידענו כמותם. ישר מן המקור, בתנועה קלה ללא מחיצות, החדש כאן.