לפעמים אני ממש לא מבינה מה הקטע? למה לסבך כל דבר? למה להפוך כל שיחה או כל רעיון למרק מהביל של רגשות ? אני לא מבינה למה כל דבר צריך להדליק את הכעס או את הבכי או את ההתנגדות ולמה חייבים לטחון את זה אח”כ כל כך הרבה זמן.
לפעמים זה מרגיש לי כאילו אי אפשר לקנות חולצה בלי לדבר על אמא שלי , או אמא שלה , או אבא שלו.
לפעמים זה מרגיש לי כאילו אנחנו מחויבים לאיזו דרמה להתרחש, כאילו זה מה שיהפוך אותנו ליותר רגישים או עמוקים.
אם נדבר על אינטימיות ומה היא בשבילי זה יפנה מקום להרגיש אינטימיות? באמת? אם ננסה להבין ולשאול שאלות ולבכות אז נראה את נשמתו של האחר ונוכל לנוח בה?
לפעמים זה מרגיש לי כאילו איבדנו את הפשטות, את השמחה הפשוטה הזו בחיים. כי קודם או שאנחנו חייבים שתהיה לנו דעה, או שחייבים להיות נגד/בעד , אח”כ חייבים לנתח את זה, עבר הווה עתיד. ואיך כל אלו עיצבו את מה שקורה לי בדיוק עכשיו נוכח ההחלטה הגורלית .
אנחנו אפילו מבינים שזה גורם לנו סבל, שאנחנו כמו נגררים בשדה קוצים מבחירה, שורטים את הבשר ומלקים את הנפש , אנחנו אפילו מבינים שאין בזה צורך בכלל , לא כדי להגיע להארה ולא כדי לפתח את התודעה . וכמו מכורים עושים זאת שוב ושוב .
גדילה, התעוררות מתוך פשטות ושמחה כמו לא ברורות לנו או שאנחנו משייכים אותם לבודהה בעצמו או שאנחנו מסלפים ומעוותים את השמחה בחגיגה ובפריקת עול – יש הרבה הבדל שם.
לפעמים אני לא מבינה למה הכל חייב להיות כזה הרה גורל. למה כל מילה חייבת להיות מדויקת ובומבסטית. למה אי אפשר פשוט, להגיד משהו ולעמוד במילה ? למה אם אמרת שתבואי שלא פשוט תבואי, למה אם אמרת שאתה שם בשבילי תהיה באמת שם, בשבילי, ככה כמו שזה. ובעיקר למה מה שאמרתי חייב להיות מלווה בניתוח וחפירת עומק, למה זה לא מספיק כמו שזה . פשוט. כי ככה אמרתי.
הבלבול
כשהעין המסתכלת מגיעה מעולם החסר, אנחנו לא באמת רואים אלא רק חושבים שאנחנו רואים. אנחנו רואים רק את ההווה הבינוני והאפור ואת הדמיון להורים שלנו ואת הפחד הגדול שמלווה לזה. היופי שקיים שם באמת כמו לא נראה. ואז אנחנו מחפשים את המעבר ואת השונה כדי להיחלץ .כדי להציל את עצמנו. אנחנו מגיעים לעולם הרוח כדי לחוות ולהתנסות בחוויות של חוץ מהזמן ולא מצליחים להתחבר ליש גם כאן ולהתחייות . ואז נאחזים בסיפורים ואמיתות כבחבל הצלה , כבקרונות המזבח – מגנים עליהם , תוקפים את מי שלא מקבל אותם ומאשימים את עצמנו שלא מצליחים לעמוד בהם.
השער
האחיזה של שבט הילדים האבודים ברעיונות של הילדים הפגועים שהיו או שלמדו שהם, הוא המקום ממנו הם מתנהלים ומסתכלים על העולם, כמו מסרבים לשינוי שנוצר בך בכל מפגש אמיתי עם האחר ועם העולם. כך. כשמסכימים להיפגש, כל דקה מביאה אני אחר שמופיע.
מה שאנחנו עכשיו , הוא צרור עשיר ופשוט הרבה יותר מסך כל ההתנסויות שלנו גם יחד. מי שאנחנו עכשיו ,ומי שהיינו לפני דקה יכולים להיות שני אנשים שונים, רק אם נסכים להיות במקום ולהיות נוכחים באמת עם האנשים , המורים ,ההורים וכל מה שעובר בדרך שלנו, אם נסכים באמת באמת לאבד את צורתנו כל פעם מחדש ואת הצורה או המסכה שעטינו .
אם נסכים כל הזמן להשיל עוד ועוד צעיפים ולהתקרב באמת, אם נאמר ונעמוד במילתנו כי אמרנו, נשתנה כל דקה ודקה עד אשר לעבר לא תהיה אחיזה יותר , לעתיד לא תהיה חשיבות יותר ויהיה רק הרגע הזה. הרגע הזה והשביל שנפתח בו.
כמו אחרי המפץ הגדול, בו הכל הפך למיליון חלקיקים בחלל שמאז ולתמיד יהיו קשורים בקשר אנרגטי שלא ניתן לנתק אותו. כמו ננשום אחד את השני דרך הקשר הזה ונדע שהוא תמיד קיים. עם כולם ועם הכל. והקשר הזה, אם נשתמש בו נכון, יביא ברכה וריפוי אחד לשני ואחד דרך השני. ככה בפשטות של חלקיקים.