יש לי המון התחלות. התחלות של ספרים , התחלות של בתים, התחלות של יחסים, התחלות של אהבות והתחלות של קריירות.
בדיוק סיפרה לי חברה, שנמאס לה לשבת על הגדר. אצלה ככה זה נראה, כמו ישיבה על הגדר. אני יותר חותכת תמיד חזק שמאלה.
קשה לי עם תהליך הקפאת הביציות שנקלעתי אליו עכשיו, ואני אומרת נקלעתי לא סתם, כי כמו כל החלטה או צעד גדול בחיי זה פשוט קרה לי. הקושי שלי בקבלת החלטות והתחייבות, הוא לצעוד צעדים ראשונים למקום שכאילו היה תמיד שם. עכשיו, בפעם הראשונה, זה מרגיש לי אחרת, כי התהליך המסויים שנקלעתי אליו עכשיו, יותר מאשר רק מעלה את שאלת ההתחייבות, מכה לי אותה בפרצוף. מרגיש לי שיש משהו שוב לא שלם ולא מתחייב עד הסוף בצעד שבחרתי ולמרות שאני לא מוכנה כרגע לעשות בחירה אחרת, זה עולה כמו מראה ופורס לפני את כל אותן הפעמים, שבהן בחרתי לא לבחור ובעצם בחרתי לא להתחייב. מישהי בתוכי רוצה הפעם לבחור אחרת. משהו בתוכי כמהה להתחייבות וכמהה לבחירה בי.
ומה זה בעצם ? מה הכוח הזה שמניע אותי לחתוך? מה באמת אני משיגה מזה? ובעיקר מה זה הפחד הזה שעולה בכל פעם ובכל עשיה ? הפחד מלהתחייב למשהו, שיגדיר אותי, שישים עלי תווית ושלתפיסתי יתקע אותי בקופסא שאי אפשר יהיה לברוח ממנה….כי אז אהיה זה,וזה יהיה כל מה שאני.
אני מחפשת את האש הזו , את הלהבה ומחליטה שהעשיה שלי תבוא רק כשארגיש אותה. מחליטה שהאהבה שלי תבוא, שהתנועה שלי תזרום, רק כשארגיש ככה. וממתינה ומקטינה .
אני מחכה להשמיע את הקול שלי ובו זמנית כ”כ מפחדת לשמוע אותו ,לקחת אחריות והתחייבות על מה שנאמר. אולי זה בגלל שאני מוקפת בהרבה אנשים שיוצאים עם הקול שלהם ואני פשוט לא מאמינה לשום מילה שלהם? אני מפחדת מהעיוות הזה.
יש משהו מאד מפתה בגיברת הורודה והמתוקה הזו שמבטיחה שרק אם תכנע אליה , תתעצל, תהיה מוסח, תקפוץ מדבר לדבר, תעזוב, תשחרר, אז החיים יהיו מתוקים וורודים כמוה. שאם רק תזרום, לא תנהל, לא תתחייב, לא תתמסר ואם תיתן לרגשות ולהרגלים לנהל אותך …..אז הכל ישאר מרגש, הכל יהיה חד וחזק כמו שאתה בעצם רוצה. וזה חופש אמיתי, היא אומרת. ומן הצד השני להתחייב לעבדות להתחייב לעבודה שבעבדות הזו…מתוך בחירה?! בחירה חופשית שלי לעבדות?! הרי עדיף לקפוץ דרך החלון ולעוף ,להתגעגע לזה מרחוק ולהשאר אבוד, כי אם אתה אבוד ,לא תזדקן אף פעם, לא תהיה אפור ומשעמם לא יוכלו לכבול אותך כבלים של משכנתא.
הבילבול
המחשבה של ילדי השבט האבודים אומרת, שלהיות מחויב לדבר מה או למישהו, משמעו להחמיץ את כל האפשרויות האחרות ולהישאר כבול ותלוי במי או במה שבחרת בו. הם מאמינים, שכשבחרת בעצם הפכת נזקק ואת הערך שלך, האישור שלך וההכרה בך אתה צריך לקבל רק ממנו,ממושא הבחירה שלך. כל התמסרות לדבר מה, כל מחויבות, מאמץ, הסכמה להישאר ולהוביל משהו מאפשרות למציאות, סופה-אומרת המחשבה, לכווץ, לדכא ולגרום להחמצה והפסד.
המחשבה אומרת, שאם בחרת אתה מסומן, הפכת להגדרה ולרשימת תכונות ובעיקר, אתה לא חופשי. אתה חי עם תנאים לחופש, לאהבה לשמחה וליופי ולא נותר לך אלא לקבץ נדבות כדי שאחרים ישחקו איתך בכללי המשחק הזה ובכך תיזכה.
ילדי השבט האבודים נגעו בחופש. נגעו ממש. הם מכירים את התחושה הגופנית שלא כורעת תחת נטל ולא נכנעת לכוח המשיכה. הם הרגישו בחווית היותם אינסופיים ומתרחבים למרחבים שלא דמיינו. הם חוו את החוויות האלה לצידם של מאסטרים גדולים במנוגוליה ובהודו, בנפאל ובדרום אמריקה. הם חוו את החוויות האלה כשהם לוקחים חלק בטקסים שמזמנים חוויות חוץ גופיות שנוגעות במה שאינו נתפס. הם הלכו למדבר ודיברו איתו. הם נהיו אחד עם המים והפכו להם.
ילדי השבט האבודים רואים מאז שנולדו אנשים יקרים להם, שויתרו על החופש שלהם, על השמחה הפשוטה ועל עשייה של מה שטבעי להם ומתאים למי שהם- כדי להיות שייכים, כדי לא להיראות מגוחכים וכדי שיוערכו. הם מבכים את הויתור העמוק הזה עבור ארץ מובטחת שלעולם אינה מתגשמת. הם מתגעגעים לאדם השלם שאהוביהם היו פעם ולעיתים כבר שכחו.
לכן, כשילדי השבט האבודים חוששים לאבד את החופש שלהם, הם חוששים בעצם להירקב בתוך דיכוי וויתור, פחד וביטול עצמי. הם חוששים למצוא את עצמם מדשדשים בביצה של מוסכמות, של “צריך” ושל “לא יפה, חייבים” שבזו לה וכאבו אותה שנים. הם מפחדים פחד עמוק וחד לחיות בגלות מעצמם.
לכן הם מהלכים מבועתים מהגשמה שתיצור גדרות ותקים חומות.
הם לא רוצים להיות משהו.
הם רוצים להיות הכל.
השער
הפחד להגשים משאיר את ילדי השבט האבודים בהימנעות מתמדת. הם חיים את החיים כשפתחי המילוט תמיד נמצאים והם הדבר הראשון שהם יחפשו ויוודאו את קיומם. היכולת להנות מן הפירות,לתת את עצמך עד הסוף ולגלות שאין לך סוף, היופי שבלהיות מוליך של אפשרות חדשה- את כל אלה לא יחוו. הם ישארו מוכי אכזבות ובשולי החברה, בשם החופש בעולם שצריך אותם כל כך.
וכל זה בשל הזייה.
הגשמה, תוצאות, אפשרות שהופכת למציאות, היא ביטוי של חכמה ותנועה שבאות מן הנשמה, מהדרכה פנימית, מתוך תחושה שדבר מה-היגיע זמנו. אנחנו מונעים על ידי התחושה הזו להוליך את האור והיופי ולהפכם לתוצאות ולאפשרויות בתוך העולם היומיומי.
הגשמה הופכת לכלא, רק ברגע שבו אנחנו מזדהים עם התוצאות ואוחזים שרוח ובחכמה כאילו הם גלגל הצלה או אליל. ברגע הזה נעצרת התנועה. אנחנו לא נענים יותר להדרכה הפנימית, לא פועלים מתוך התמסרות מלאה אליה, אלא נתלים ומונעים הפרעות.אז השמחה נחנקת והאדם הופך להיות רכוש או בעל בית שמפחד לאבד מנכסיו. אז, ורק אז, הופכות התנועה והיצירה לקירותיו של תא, למגבילות וכולאות.
הגשמה שבאה מהתמסרות ולא נבהלת, הופכת למסע של התגלות וגילוי. מתוך התנועה נפתחים צעיפים וקלות ופשטות, הבנות חדשות ושבילים שטרם הלכו בהם מופיעים שוב ושוב. האינסופי נראה בתוך חיי היומיום ומזכיר לאדם שהוא חופשי. תמיד היה ותמיד יהיה.חופשי לחיות את טבעו ולומר כן מלא.