אומץ
אם הם נולדו עם זה או שזה נוצר בשלב מוקדם, יש לילדי השבט אומץ בסיסי. היתה שם איזושהי קבלה של הרוח הזו שנושבת במפרשים האלה. אולי אתה חייב לפתוח את המפרשים. אולי אתה לא יכול להיות בן השבט הזה ולא לפתוח את המפרשים.
תמונה שלי במרפסת. לא היה לי חדר אבל המרפסת הייתה שלי. ותמיד אני חוזרת למקום הזה. למרפסת. לאיך זה היה כזה.באיזשהו מקום זה היה המקום שבו נקבעו שאר חיי.
בזמן האחרון אני רואה, שבמשך הרבה שנים הרגשתי שפרשתי מפרשים ונתתי לספינה שלי לשוט, עם כל הבחירות הנכונות והלא נכונות שעשיתי. במשך כל הזמן הזה היו שם אנשים שלא הצטרפו לשיט. היה נראה לי שהם עומדים על הגדה מחכים שאחזור ושהם יכולים להבין אותי, ופתאום עכשיו נדמה לי שהם מחפשים לצאת לאיזה קרוז. אולי זה ישאר אצלם תמיד קרוז, אולי הם תמיד יחפשו בסוף את היבשה שלהם, אבל זהו…שאולי אני אצטרך להיות רב החובל.
אני לא על האדמה. זה מי שאני. אני על ספינה. זה מה שמאתגר אותי. לא לעלות על שירטונים. קואורדינאטות. אני לא מחפשת יבשה. בשום אופן אני לא על יבשה. אני מחפשת יציבות על האונייה.
מה זה האומץ הזה? האומץ הוא… האומץ בלהסכים להיות שונה. הבית שלי היה מקום די שומם. בחוויה שלי לא היו שם הרבה אנשים, האחים האחרים גדולים ממני בהרבה וההורים כל הזמן עובדים. במרפסת לא הייתה הרגשה של לבד. יותר נכון, אם בבית היה לבד מאיים אז במרפסת – הלבד היה טבעי יותר. קל יותר. המרפסת הייתה המצב היחיד שהייתי יכולה להיות בו לבד.שעות שם. הייתי שוכבת שם בשמש. שם הייתי, שוכבת על הגב.מסתכלת על השמים. זה היה המקום. וזו בדיוק הסיטואציה שאליה חזרתי בכל המדיטציות הכי עמוקות.כל הלייט מדיטיישן בהתחברות לאור האלוהי ולאל השמש….ברבאק שלכם, תנו לי לחזור למרספת, לגמרי לא כלואה במגבלות הפיזיות, לגמרי בפנים ולגמרי בחוץ. גם עכשיו ביימים האחרונים אני לא מצליחה להיות בבית. אייך שאני מגיעה הביתה אני עם כאב ראש. הלבד של הבפנים קשה לי נורא. בחוץ לא אכפת לי להיות לבד.
המרפסת היא המקום שהוא אקס טריטוריה שבו הכללים והחוקים לא פועלים, אבל הוא חלק מהבית שלי. אני לא מרחיקה או נפרדת, אבל אפשר בו אחרת. אפשר בו אני.
הבלבול
אין אקס טריטוריה. לא באמת. כשאנחנו אומרים שיש מקום שהוא “שום מקום” או “המקום האחר” אנחנו בעצם אומרים “כאן אני מרגיש אחרת”, “כאן אפשרי מה שלא אפשרי שם”.
האמונה הזו, שמביאה איתה נוחות זמנית וקושי מתגבר, היא אשליה בעצמה. אשליה מוחלטת. היא נחה על אמונה בסיסית יותר, שאומרת “העולם קשה ומסוכן, לא רואה אותי ולא מבין אותי, ואני צריכה למצוא לי מקלט, מקום מוגן שבו אני אהובה או לפחות לא דחויה או בזויה, בודדה או נשפטת לחומרה”.
האמונה הזו נובעת מן הטעות האנושית הבסיסית ביותר, שחושבת שיש פנים ויש חוץ, יש אנחנו ויש הם, ישנם אלה הראויים וישנם אלה הראויים לבוז, ישנם הצודקים וישנם הטועים, ישנם אלה שהם אור וישנם אלה שהם חושך.
האמת היא אחרת. האמת היא שאנחנו מרקם אחד נושם וחי. שאנחנו איננו נפרדים ולא יכולים להיפרד גם אם נרצה. כל הספינות בעולם לא יכולות לעשות אותנו אחרים ומנותקים וכל מעשה שנעשה לא יכול להיות אלא תנועה שתשפיע על הכל ועל כולם. כל המרפסות בעולם אינן יכולות להגן עלי מן הבוז שיכול להיות מופנה אלי, ואין שום יכולת או צורך להסתתר ממנו אלא למצוא את הבוז והיופי שבתוכי.
השער
בזכות ודרך האחר אנחנו מתקלפים מקרומים ישנים ומדומים ויכולים לנוח בשקט חי ואוהב. הרצון לבודד מה שנראה מסכן או מכאיב מעבה את הקרום הבנוי ממחשבות והגיון שהומצא על ידי השכל ואין לו אחיזה במציאות. מרפסות, מדיטציות מובנות, חומרים המיועדים לזרז מפגש את האנרגיה הצרופה או כל תנאי או צורה ותבנית, נחווים כמו הקלה או שמחה, ובעצם מגבירים את הפחד והחיכוך המסוכסך עם העולם.
כשנפסיק להתעקש להגן ולשמור, כשנשקיט את הרעש שעושים המאבק והמאמץ וכשניכנע לזרימה הטבעית של החיים בצניעות מהולה ביראה ופליאה, נהייה רבי חובל.נהיה אלה שרואים ושאפשר וכדאי לסמוך עליהם. לא אלה שרואים את המטרות ומתקדמים בנחישות לעברן, אלא אלה שרואים את היופי והחכמה המתגלים ובאהבה נענים להם, מתמסרים להם, נותנים להם לחולל רעידות אדמה ולערער את היסודות, ולהיות. פשוט להיות. אין דבר יציב מזה. אין דבר מחייה מזה. אין דבר אחר שאפשר או כדאי לסמוך עליו מלבד זה.