יופי שבא זמנו
הם ירקדו איתו ריקוד משוגע, הם יעיזו מה שמעטים מעיזים, הם יתנערו מ”צריכים” ו “חייבים” ומ-“אי אפשר בלי” שרובינו מאמינים בהם.
ועדיין
הם יפחדו לומר לחיים כן.
הם יהיו חכמים בחכמה עתיקה ועמוקה, כי הם נגעו בנשמתם, הם מזהים את נשמתו של האחר והם יודעים ללכת על חבלים בלי שום רשת ביטחון. לזמן מה. בתנאים מסויימים. מחוץ לחיים.
אבל אז, בא היומיום, והם כורעים תחתיו.
אז בא אדם שמבקש שיהיו באמת ולאורך זמן, שירשו לראות אותם לגמרי ויתנו את הכל, והם לא מצליחים.הם נוגעים נגיעות חפוזות, מנסים למלא את הריק בשאיבה, והולכים. ממשיכים. העיקר לא להישאר.
אז הם נושאים בתפקיד ובאחריות, ומחרבים אותם.לפעמים יחליפו עבודות, יעשו חלטורה, כלום לא שלהם באמת והרב בבעלות אחרים. לפעמים הם בעלים של עסק, שהם מנהלים בכוח ובמלחמה, במניפולציה ובהבטחות שמתפוגגות.
אז הם נשארים נוודים, לא כי בחרו לנדוד אלא משום שהם מפחדים להשתקע. הם מבטיחים להישאר ולהפריח ולהגשים, והם נמוגים ,נעלמים או נשארים בשוליים.
הם העיזו, הרגישו, בקעו לרגעים מבועות, אבל הם לא יכולים להישאר שם כדי להניב פירות או להנות מהם. הם לא יהיו במקום מספיק זמן, שיאפשר להפוך אפשרות למציאות ויהיה להם מקור ומעיין.
הם נשארים בקהילתם, מבודדת מן העולם ולא מאמינה בו, מפחדת ממנו ומוקיעה אותו.הם יכולים להיות מוכשרים מאד במה שיעשו, אבל בדרך כלל לא יצליחו להתפרנס ויסיימו עבודות בריב ובתחושה מרה.את ניסיונות החיבור עם העולם הם רואים כפשרה והגיחוך על הבינוניות והבורות של העולם הופך לתא כלא עבור עצמם.
הם משתמשים בחומרים שיגרו בהם את המעיין הטבעי ויטשטשו מספיק כדי שהפחד לא יחנוק, כדי לחוות מידי פעם את החיבור האמיתי לאור, לאנרגיה החזקה. בשאר הזמן, הם בחיכוך מתמיד ובעצב עמוק, מהלכים כזרים, חוששים להשתייך ולא יכולים לעזוב.
אבודים.
שבט הילדים האבודים איננו בני גיל מסוים או אפילו לא דור .
זוהי לא קבוצת גילאים כזו או אחרת זה לא דור ה X או ה Y או משהו מן הסוג הזה. זהו שבט שמורכב מאנשים בכל מיני גילאים, מכל מיני רקעים ובכל מיני צבעים וצורות. זה שבט שהסכים להפתח לתנועה אחרת. שהסכים להגיע לגבהים אחרים וגם לתהומות, לצורות חיים אחרות, לאפשרויות האין סופיות של הקיום האנושי .זהו שבט, שיש בו עושר גדול, שיש בו הבנה נדירה של חגיגה ושמחה, שיש בו ידיעה מיוחדת של הגוף האנושי ושל הקשר של הגוף להכל ושיש בו גם הכרה בחוכמתו. זהו שבט שעובר דרך תנועה וריקוד, כדי להבין ולגעת. זהו שבט, שהבחין במגבלות המיינד ובמגבלות החברה. זה שבט שיש בו הכרה של הכוחות הגבוהים חסרי ההגבלה של היקום. זה שבט שנגע וננגע ע”י המיסתורין. זה שבט שיש לו גישה אחרת למוות, שלא מפחדת לראות בו התחלה או פתח, שלא מפחד לרקוד כי עצוב. שחייב לרקוד כשעצוב. זהו שבט, שמודע ליופי שבמפגש האנושי, יודע את הכח שלנו כקבוצה שלטת בכדור הזה. זהו שבט שנחשף לאמת דרך מורים שונים. שבט שיודע לשבת לרגליו של מורה מתוך התמסרות שלא תלויה בדבר. זה שבט שננגע בעוצמות האהבה בצורה כל כך טוטלית, שהוא יודע שזה הכח הגדול מכולם. זה שבט של ילדים חכמים מאד, משכילים ומוצלחים, שיודעים שבלי מימוש, בלי יעוד, בלי לתת את המתנה האינבידואלית שלך לעולם -אין ערך. זה שבט שיצא למסע בשביל להגשים את עצמו….אז מה בעצם קרה שם בדרך? מה קרה ברגע שעברו את מפתן החלון?
שבט הילדים האבודים יודע שהאשליה של העולם הישן, של סדר ומסגרות התייחסות, של שבילים שמובילים ודרכים שאתה צריך לעלות עליהן וללכת בהן הם בועה מומצאת על ידי האדם שכבר מישהו, מישהם, דקרו בסיכה.הם יודעים שהכבלים דמיוניים ושהמוסר שברירי. הם יודעים שאת הקירות והגבולות בנינו מפחד, והם רוצים לרקוד בכל מקום בעולם, להרגיש שם בבית ולא לפחד.
הם אומרים כן לכל מה שלמדנו בבתי הספר השונים והרבים כל כך לומר לו לא,הם הסכימו לשאול שאלות ולומר דברים שהשבטים הקודמים לו פשוט הכחישו.
הילדים האבודים אינם אבודים בחלל. הם אבודים ללא הדרכה והנחיה, בלי מישהו שילווה אותם, שיניח עליהם את היד באהבה, ככה מאחור ויהיה איתם יחד בבחירות שהם עושים,ובדרכים שהם לוקחים. במקום זאת, הם נאחזים בהכוונה של אנשים כמותם או הולכים בהערצה אחר דמויות כריזמאטיות. הולכים אחרי ונשרפים.
ולמה זה חשוב עכשיו?
כי עכשיו כשבט הם אלו שנמצאים בעמדות המפתח. הם אלו שהם בעלי החנויות, אלו שהם המורים וההורים, אלו שנמצאים שם באמת במקום שיכול לשנות. הם אלה שנמצאים בעמדות שיכולות לקחת את כל היופי את כל הלימוד ואת כל ההתפכחות שלהם וליצוק את זה לתוך היום יום של כולנו. עכשיו הם ואנחנו יכולים לגעת באמת.
זהו לא עוד מרד נעורים. זה לא עוד טירוף של הודו וגיל 22. אלו אוצרות שאפשר וצריך לחלוק אותם ויש סיכוי טוב שהם ילקחו ברצינות.זמנם היגיע.
כי אנחנו, ההורים והמורים, החברים ואהובים, המאהבים והמבקשים את היופי שמביאים איתם ילדי השבט, עומדים לא אחת כואבים ואפילו מוכים, לא מבינים אייך ולמה, מבקשים להתקרב ונכשלים, מבקשים לאהוב ומסורבים. עולמם של בני שבט הילדים האבודים איננו מדבר בשפה שלנו אבל נשמתינו מכירה אותה, את שפתה של נשמתם שהיא גם נשמתינו ואת חלומותיהם. יופיים מפעים אותנו ומשאיר אותנו משתאים, ובו זמנית מפחיד אותנו וסותר כל כך הרבה ממה שלמדנו והפכנו לשלנו. משהו בתוכנו יודע, שהם נוגעים בליבם של החיים ויחד עם זאת לא מצליחים לחיות אותם במלואם. עכשיו, כי אם לא עכשיו, נאבד, נתרחק ונחמיץ.עכשיו כי אולי זה כל הסיפור- גם וגם, זה בזכות זה וזה יחד עם זה. ולא למרות.
דווקא במקום בו שבט הילדים האבודים נראה חסר טעם, מסוכן או פאתטי- זה המקום להתקרב, להרגיש ולתת לעצמי להתבקע. דווקא כשהם אומרים את המשפטים שמפחידים, בדיוק כשהם הולכים על קצה הצוק ואין רשת ביטחון, שם אני רוצה לנשום ולא להיפרד, לא לחשוב שהם הצד האחר ולא לשפוט. אני רוצה להרגיש את מה שהם גורמים לי להרגיש חזק ובלי הגנות.
הם לא מהפכניים. הם המהפכה עצמה. חוקי המשחק הישן לא שולטים בהם באותה עוצמה והקבוע לא מקבל התייחסות של כבוד, אלא מוכר כעובדה זמנית.
לכן, כל ניסיון לשמר את הצורה, את ההבנות הישנות, ולהיאחז בקרנות המזבחים השונים, מובילים לכלום. הם עקרים.
בסיפור פיטר פן, מחפשים ילדי לונדון שמאסו במשמעת ובציות ,את היופי והשמחה שבאים עם להיות חופשיים. פיטר פן, הילד הנצחי, מבטיח להם שהוא מצא בדיוק את המקום שיתן להם את מה שהם מבקשים ואפילו יותר. הרבה יותר. הוא מלמד אותם לעוף, יחד איתו הם רואים את השמחה והפשטות שבאי קבלת החוקים, אפילו את כוח המשיכה. הם שמחים לעשות ככל העולה על רוחם, נהנים מן הביחד שהם יוצרים בעצמם ללא כל התערבות או דרישה חיצוניים ומגלים את כוחם,לפעמים בפעם הראשונה. ואז, הם מתגעגעים הביתה. ארץ לעולם לעולם לא היא אותה האשליה, שמאמינה שהאושר והאהבה נמצאים שם, במקום שהוא לא כאן.במקום שהוא לא אני. במקום שלעולם לא.