מי אני?
אני שומעת אתכם מספרים עלי כל מיני סיפורים על איך הייתי ומה עשיתי.
מתארים אותי כאור גדול וחזק.
האומנם זו אני?
כי אינני מרגישה כזאת.
פעם היו לי חיים מלאים, שיכולתי להתעורר כל בוקר ולבחור לחייך
להביט במראה ולאהוב את מה שעיניי רואות , בלי לשפוט ולא לדאוג מהארוחה הבאה.
פעם יכולתי לשבת ולכתוב דברים שאחרי שהייתי קוראת אותם גם עשר פעמים הייתי נדהמת שאני זאת שכתבה אותם , וואי איזה כישרון.
פעם היו לי תובנות, היה לי תודעה גבוה ויכולת לראות את המעבר.
היום אני מרגישה כמו תולעת עיוורת בתוך רפש , מגששת את דרכי לצאת מגוש החרא הזה.
אני מרגישה עלובה , נבולה וקמלה בלי תובנות ובלי מחשבות חכמות ,בלי חיוך ובלי תכלית בקושי עם כוח לקום ולשנות משהו.
פעם הייתי יוצאת, רוקדת, חיה, עובדת, משתגעת הייתי מפוקסת על עצמי, הייתי בסנטר מדיטטיבי, הרגשתי טוב
אנשים היו מביטים בי בהערצה כזאת,כי לא הייתי דופקת חשבון.
כי הייתי אני, כמו שאני.
והיום? האנשים המעטים שעוד מביטים בי… רואים אולי קצת מהפעם הזה טמון עמוק בהריסות.
ואני רק אוכלת את עצמי בייסורים , סוחבת את עצמי כל יום ביומו בין המיטה למקרר למחשב וחזרה.
אפילו שאתם אומרים שאני חזקה
אפילו שאני יודעת שזה יעבור ויגמר
אפילו ואפילו ואפילו
אני עדיין לא מצליחה לזהות את עצמי במראה, אני עדיין לא מבינה לאן היא הלכה, הבנאדם המיוחד הזה שהייתי
למה כל מה שאני מצליחה לכתוב נגמר בדמעות ובסבל?
למה אני מרגישה כל כך רחוקה מעצמי?
כל כך זרה.
מי אני בכלל?
שכחתי.
הבלבול
המיינד שלי אומר לי שאם אני לא יכולה לראות את העוצמה שלי או לחוש בה בזה הרגע כמו שאני רגילה לראות אותה ולחוש בה , אז היא לא קיימת.
אם אין לי תכלית ואין לי משמעות, אז זה אומר שאין לי את עוצמת חיים שהייתה לי והפכתי להיות פתאום זרה לעצמי.
הוא מספר לי שאם אני לא עומדת בקריטריונים של להיות אדם מלא חיים אז אני ריקה מחיים .
איך אני בכלל מצפה מעצמי לראות משהו טוב בתוכי כשאין לי תובנות גדולות ומחשבות חכמות, כשאני לא מצליחה לבטא את החוכמה שהייתה בי אז האם זה אומר שאני באמת קיימת בכלל? שאני באמת שווה משהו? שיש לי מה לתת עוד לעולם? הרי אם אני לא רואה את עצמי אז איך זה אפשרי שמישהו אחר רואה אותי? זה לא יכול להיות שיש בי עוצמה בתוך כל החולשה הזאת, שזאת רק אשליה שלהם מהזיכרון שיש להם על מה שהייתי.
השער
האמת היא שעוצמת החיים שלי לא יכולה שלא להתקיים, וגם אם לא אהיה יכולה לראות אותה, להרגיש אותה או לבטא אותה, היא עדיין האמת והיא עדיין אני.
האמת לא יודעת קריטריונים ותנאים, היא מכירה רק את התנועה, והתנועה מביאה איתה שינוי, שמביא איתו הזדמנות לפגוש את החולשות שלנו ולהתעורר מהן.
היקום הוא מראה שמאפשרת לי לראות את עצמי דרך האחר, אם אתן לעצמי להתבונן בשיקוף של האחרים ואוכל לראות את אותה העוצמה שהם רואים, את החיות המלאה שהם משקפים לי אז אדע שזה לא יכול להיות שהיא לא קיימת, ושם אזכר בה ואוכל שוב להרגיש אותה ולבטא אותה החוצה בחיות המלאה שהיא.