זה אנדנדינו, אולי, בערך, הימור, מזל. ככה זה איתה. היא או תהיה או לא. או תבוא או לא תגיע. או תעשה מה שהבטיחה או תסביר שנורא רצתה אבל לא, או תוביל או תשתהה ותשהה. אי אפשר לדעת. תלוי אייך היא היום.
אני מסתכלת עליה ושואלת את עצמי אם לא נמאס לה. אני הולכת להכין קפה ונרגעת מן התסכול וההרגשה העמוקה שהיא כל כך מגרה שאוותר עליה.
כשאני מסתכלת עליה אני יודעת כמה אני אוהבת אותה ובכל זאת, הולך ונגמר לי הכח. הולכת ונגמרת לי הסבלנות וגם נמאס לי מן המתח. אמרנו כן ביחד. אמרו שנעשה וניצור. היא ביקשה. ראיתי והרגשתי ושוב…רולטה.
אני יודעת, שהיא מפחדת להתקרב. אני יודעת שהיא חושבת, שאם תתחייב ותהייה נורמאלית היא תימק בכלא דמיוני, לבד, שכוחה. אני יודעת, שהיא חושבת, שאם היא תסכים להיות בתוך כולם, עם כולם, היא מאמינה שיהיה לה ריק ומשעמם עד מוות. היא חושבת באמת, שהיא עושה את התנועה של חייה, שאם לא תניע, הכול יפסק. יעצור.
אני גם יודעת, שהיא מפחדת להתפתות ולהאמין ביופי ובפשטות. שפשוט להיות זו אופציה חשופה מידי, מאבדת שליטה מידי, בלי סינונים ובלי צללים. ככה, פתוח, הכל גלוי. היא מפחדת שאם תאמין, תיפול נפילה עזה ,שתכאב כאב שלא תוכל לשאת וכבר תרצה למות. תעדיף למות.
כשהיא נכנסת לחדר, באחור, אני רואה את העוצמה שלה. אני רואה איזו נוכחות שמיד מרקידה את החדר. היא בכלל לא מושכת תשומת לב, היא פשוט באמת כאן וזה מעביר רעד של יופי בכולנו. אני שומעת את דברי החכמה הכנים, תאור מדויק וער של מה שקורה איתה, של מה שהיא רואה ושל מה שהיא מבינה או שואלת את עצמה. אני גם שומעת, שבפעם הראשונה מזה הרבה הרבה זמן, היא ממש נמצאת במקום שלה, עובדת במה שהיא אוהבת עם מי שהיא אוהבת, רואה ויודעים שהיא רואה, והיא מאמנת ומדריכה. אני באמת רואה את כל זה, ובו זמנית, בצורה עמוקה וחדה, אני כועסת על זה שהיא הופכת אותי לצד האחר, לזו שאומרת לא.
הבלבול
האמונה היא שחופש הוא מצב מוחלט של בחירות שקורות ברגע, מצב של גמישות אין סופית וזרימה עם כל מה שבא לכאן או לכאן . שכל מה שדורש התחייבות, עבודה קשה או החלטות מסובכות מעצם העניין לא נכון . מה שדורש חשיפה מוחלטת והתמסרות , מה שדורש מאמץ הוא טעות. ומה שקל וזורם הוא בהכרח הדרך הנכונה.
הזיגזוג מדבר לדבר, מפרוייקט לפרוייקט , שפע של פגישות ודיבורים על יצירות גדולות, גירויים אין סופיים ופנטזיות שמתפוצצות באוויר,בא במקום נטיעת שורשים , עבודה, נוכחות ממשית.
האמונה הזו מביאה משבר אחרי משבר , שמלווה בהתמוטטות מזה שלא קיבלנו את מה שרצינו ומזה שנדמה לנו שזה אומר שהעולם נגדנו ואנחנו טועים, מסכנים ולא מובנים. האמונה הזו בעיקר מביאה איתה תקיעות גדולה.
זו התמכרות. הצורך שלא יודע שובע לספק את הצורך שלי, להרגיע את הפחד שלי, להגשים את הרצונות שלי, לקיים את ההרגלים שלי. אני כן זה ולא זה, אני יכולה את זה ולא את זה, אני מסכימה לזה או לא לזה. אני חייבת . אני חייבת. זו זכותי. אני חייבת.
התמכרות היא המחשבה שאומרת, שאני מוכרח שמשהו יקרה כמו שאני צריך שהוא יקרה, אחרת יקרה משהו נורא או הטוב יחמוק ממני לעד.
המחשבה הזו איננה יכולה להיות נכונה. אנחנו מלאים ולא חסרים. אנחנו לא דבר אלא אנרגיה חזקה ושופעת של חיים. אנחנו לא הצרכים שלנו ולא הרצונות שלנו אלא אהבה וחכמה ויופי שאי אפשר לגרוע מהם ואי אפשר להקטין אותם, או לכבות אותם או לחלל אותם. הם שם כי הם הטבע שלנו. אנחנו הם. והחלק היפה והמחייך של זה, הוא שכדי לדעת את זה באמת, אני צריכה להתמסר. לתת את כולי. לא להשאיר שום דבר למישהו או לעצמי. לגמרי. עד הסוף ומעבר. אין תנאים. אין אבל. אין אולי או בערבון מוגבל.
השער
האמת היא שעכשיו, בדיוק עכשיו יש קריאה להתמסרות, מלאה. זה אפילו לא כ”כ חשוב למה . ישנה הקריאה ל-כן מוחלט לאיזושהי תנועה ואז השאר יגלה את עצמו. כשמישהו אחר בקולו שלו מבקש מאיתנו משהו, כל שנדרש הוא לא להפוך אותו לקולו של ה-לא, אלא באמונה שלמה להקשיב ולדעת שהוא מדבר את קולה של נשמתנו שלנו וכל מה שנותר לנו הוא להסכים. מה-כן ולא מן ה-לא יבוא יופי. היופי יתגלה גם אם הוא לא בדיוק יתאים למה שרצינו . הוא יתאים למה שהגיע זמנו.