הייתי צריכה רגע להרגיש את עצמי שוב, בתוך כל השיח הזה, גם אתך, על מה ואיך ואיפה אני בתוך הזוגיות הזו. הייתי צריכה רגע להיזכר בעצמי, ובעיקר לא להרגיש שאני נכשלת או לא מצליחה. הייתי צריכה רגע להיזכר שיש דברים שאני עושה טוב, שאני טובה בהם ,שיש מערכות יחסים שבהן הכללים יותר ברורים לי ואני מרגישה יותר בטוחה. יודעת שיש לי את הכלים לתרום ולעזור, כמו בטיפולים שלי.
רציתי רגע להרגיש שאני יודעת איך להתנהל בעולם , עם חוקים שרק אני קבעתי ורק אני יכולה להפר.
ואז מה שקרה היה, שהכל נשמט לי ואז השתבללתי , דחיתי את הכל לזמן אחר, למחר, למתי שאהיה יותר בהירה וברורה לעצמי. שיחזור לי הכח. זה כמו ליצור דרמה רק דרמה חיובית לכאורה.
הרגשתי שאני חייבת רגע שקט טוטלי סביבי, או בעצם להיות כמה שיותר מוסחת מחוסר השקט שהשתרר בתוכי.
קמתי היום בבוקר בגעייה של בכי וכאב, מרגישה שיכולה להסתובב בעולם ולא להיות באמת חלק מהאהבה הזו שיש בו. לרגעים כן ,לתקופות קצרות, כשהכללים מוגדרים מראש ועדיף על ידי, אבל בכל נתון אחר אני ממש באיבוד, ולא יודעת בכלל איך ללכת לאיבוד לעצמי, לא יודעת איך להכנע , לא יודעת איך לאהוב באמת, איש, גבר, איך להתמסר.
אני מסתובבת עם לב ריק, שמתמלא לנגיעות ומיד מתרוקן שוב, ואני כבר לא יודעת להבחין אם זה בגלל שאני לא אוהבת באמת או שלא למדתי איך.
אז אני נעה בין ניתוק כזה לניתוק אחר, נותנת את עצמי לתנועה רק לרגעים, מתמסרת לאחר / לאחרת רק כשאני בוחרת, רק כשזה נדמה לי שאני פשוט לא יכולה יותר.
בגלל זה לא כתבתי, בגלל זה אני בלעדיו.
הבילבול
כמה פעמים עוד תישארי לבד וכמה פעמים תהיי אהובה ולא תסכימי לראות, עד שתראי. עד שתראי שהרצון שלך לשלוט בדברים, לקבוע את הארועים ולהציב תנאים-הוא זה בדיוק שמרחיק מעלייך. הוא זה שמייאש ממך.
כמה פעמים עוד ילכו גברים, כמה פעמים עוד שותפים יעזבו, לפני שתראי שהמחשבה, שכשאת קובעת לא יכאב- היא השקר הכי גדול. זה עובד הפוך. כל פעם שהבטחת והפרת,כי חשבת שאת לא יכולה במקום לאהוב ולראות, שאת כן ושזו יכולת מולדת אצלך- תכאבי. כל פעם שתרצי מגע ותחשבי שאת מתמלאת ממנו ונזקקת לו ,במקום שתזכרי שהמגע מזכיר לך מה את ומראה לך את יופייך וחכמתך שלפעמים שכחת או לא סמכת עליהם- תכאבי. כל פעם שתתעקשי לא להתמסר ולשמור על הזכות לשבור הגה, לוותר ולהעלם- תכאבי.
השער
הפסקות זה לא דבר אמיתי. אי אפשר לקחת הפסקות מהחיים. אפשר לדמיין אותן. אפשר לחשוב שיש כבלים ועכשיו הסרתי אותם .אפשר לחשוב שאני כלואה ולפרוץ לחופשי. אפשר לחשוב שהוקטנתי או חוללתי ושעכשיו אחזיר את כבודי. אפשר לחשוב שאני נכשלת ולטשטש רגשות כדי לא לדעת את זה.
אבל אם לא אקח הפסקה ואשאר שם, רק עוד קצת, מעבר למה שנדמה לי,
אם אקיים את ההבטחה גם כשכל האזעקות שבי זועקות להתרחק ולסרב,
אם כשנראה לי שנכשלתי במבחן אשאר להרגיש מה קורה עכשיו
ואם כשאני חושבת שנכלאתי וכפייה ובושה הם גורלי, אתרווח בתא,
רק ככה אדע שאני נהר איתן, הזרימה שלו בטוחה, זה שהוא נותן חיים זו לא שאלה והדגים והלוטרות שקופצות ממנו ואליו הם ארועים חולפים ומאירי עיניים.