התמסרות. כל אחד וכל אחת מהמקום שלו או שלה נדרשת לביחד , קפיצה מעל החפירות והפילוסופיה , התמסרות לחיים משותפים , התחייבות לאי נוחות שהם מביאים לעיתים וגם לאושר שהוא גם בילתי נסבל .
אני מסתכלת עליו וכל מה שאני רואה זה את הפחד שלו . אני רואה את הפחד שלו מהתחייבות, כי הוא נמצא גם בי ושנינו מסריחים ממנו עכשיו. בינינו אנחנו משתמשים בפחד הזה כמו חרבות לפצוע אחד את השניה במקומות הכי כואבים ,בפצעים הכי מדממים. שולפים את חרב הפחד ודוקרים- הוא דוקר אותי בפצע ההורות, אומר שלא יכול להבטיח לי ילדים. אני פוצעת אותו בבפצע הערך אומרת שהוא לא מספיק טוב כמו שהוא. לפעמים במילים ולפעמים במעשים. התוצאה היא זהה. כאב.
כאילו מנסים להוכיח אחד לשניה, שכאן אי אפשר לסמוך באמת , כאן לא בטוח, כאן החלומות לא מתגשמים, זה לא הגבר שלי ואני לא האישה שלו.
אני שואלת את עצמי האם זו אשמתי, האם הוא לא גבר מספיק להשען עליו כי אני לא אישה מספיק? האם אני יכולה לטפל בכולם , להיות שם ,להקשיב לכולם אבל לגבר שלי לא? לגבר שלי, שאומר את הדברים הכי חשובים אני דווקא לא יכולה ? האם אני פשוט לא מאמינה לו? האם אני עסוקה בפנטזיות לגבי מי שאני רוצה שיהיה? לגבי החיים שהוא יכול לתת לי ?עסוקה מידי בתוך הראש שלי מכדי לראות באמת מי עומד לפני? האם אני לא רואה כי אני לא רוצה לראות או כי הוא פשוט לא שם ? האם אני שם?
זה כמו נדנדה. כשאני לא מוכנה מזגזגת ומבלבלת הוא נוכח וקשוב , וכשאני סוף סוף אומרת- הנה אני כאן בוא נצעד יחד , הוא נבהל ונעלם .
זו אשמתנו, הנשים , בלבול התפקידים הנורא הזה. משהו בלרצות להיות אישה חזקה שינה את האיזון העדין ודפק אותו. גברים הפכו להיות רגישים, רגישים מידי, בוכים מידי ונתפסים לרגשות לכעס לבלבול לשיחות וחפירות אין קץ על מה ואיך ומתי , במקום לסמן קו ישר ולפגוע במטרה. בפשטות. ואנחנו הנשים איבדנו את היכולת להכיל לקבל, לסלוח, לא להקשיב למילים ללכת בדרך מתוך התמסרות.
גברים איבדו את היכולת להיות משענת ואנחנו איבדנו את היכולת להישען . ומשהו הלך לאיבוד ביופי הפשוט הזה.
הבילבול
כל זמן שנבקש מבן הזוג להשלים אותנו או להגן עלינו, לספק לנו את מה שאין לנו ובנו- נכאב ונכאיב. כל זמן שנתלה את השמחה והאהבה שאנחנו בו או בה, נצטרך, נפחד לאבד ונפעל עם כוח ומתוך שליטה. מימד המיינד, זה שחושב בהיגיון שיצר לעצמו או ירש ולא מקשיב לתנועה הטבעית של הדברים- לא יכול אחרת. הוא תמיד יראה את מה שעוד לא או כבר לא והוא תמיד יחשוב שרק אם -אז. שרק אם יהיה לי-אהיה שלמה ומאושרת. שרק אם אצליח למנוע- אוכל לשמוח באמת. זהו מימד החסר והפחד. כשאנחנו מאמינים בו- משם נצא ולשם נחזור.
אז הופכים בן או בת הזוג לאמצעי. הם הכלי באמצעותו אני מגיע או מגיעה למקום שאליו אני חפצה להגיע.לכן, אני מעריכה את שוויו, חוששת לשווי בנוסחה הקיימת ובעיקר בעיקר- מסתכלת על עצמי ועל הצרכים, הרצונות, הפחדים וההרגלים שלי ומקפידה לספקם.
והקסם? והמסתורין המתגלה? והתנועה המחייה?
השער
יחסים במהותם, בטבעם הניתן להם על ידי הרוח, הם המרחב בו אני מגלה את טבעי האמיתי, את מה שאני באמת. בן או בת הזוג בדיוק כפי שהם, על מה שהם מביאים איתם ועל מה שאינם מביאים או מסרבים להביא- הם השער דרכו אני מבקשת לעבור כדי לראות באמת. כדי לראות את האהבה והשמחה שאני במהותי ושאינם יכולים להיות מושפעים על ידי אדם או מחשבה, וכדי לראות את המחשבות שאומרות לי אחרת. כך, שאבקש באמת לראות דרך ובזכות האחר ומה שהוא מעורר בי ומזכיר לי, חדלה להתקיים התלות וההזדקקות הופכת לעוצמה מלאת רוך.
כשאני מבקשת את המסתורין שיהיה מדריך ומורה, אני כנועה וערה מאד. חיה מאד. אינני מכוונת אבל אני שותפה אחראית וחכמה, רואה ומדוייקת. כל תנועה תעורר בי תנועה, שתאפשר לי לראות את טבעי האמיתי או את המחשבות המתעתעות שהאמנתי בהן וצבעו את חיי. כך האחר הופך להיות ברכה באשר הוא ואני נעה תנועה אינסופית של חיים ואהבה שהולכים ומתגברים, מזדככים ונובעים בפשטות.
מן המימד הזה, כל שאלות ה-נכון ולא נכון, כל שאלות ה- מה צריך להיות וה- מה אסור שיהיה, פשוט דוהות. אין להן עוד משמעות. החיות משלחת צבע בחלקיקים הרוטטים אהבה ואומרים כן