אתמול נפגשתי שוב עם צמד המילים “תראו אותי”, ההבדל הוא שהפעם צמד המילים האלו ביקש תשומת לב מיוחדת, ואני כמו ילד טוב, הפניתי את תשומת הלב.
תוך כדי רכיבה בנופיי ישובי אלונה, ניסיתי להבין למה המילים האלו לא מניחות לי ומהדהדות בתוך הקסדה.
מה זה? מי זה? לעזאזל התראו אותי הזה.
כל אחד רוצה שיראו אותו לא?!
אבל מה בעצם רוצים שיראו?
מה אני רוצה שיראו?
ישנן “שיטות” שונות לתראו אותי הזה.
יש את “הרועשים”
יש את “המתבכיינים”
יש את “הקופאים”
יש את “העפים”
יש את “המתווכחים”
ויש אותי, אני אימצתי לי את העשייה. עשייה ללא גבולות, עשייה שלא נגמרת, עשייה כדי לבקש את התראו אותי, תראו אני עושה, תראו אני מרגיש, תראו אני קיים.
העשייה הפכה אצלי למנגנון שמופעל אוטומטית כאשר הוא מזהה רגשות או אם אדייק, אז לרצון והצורך שלי לבטא רגשות.
במקום להיות עם הרגש כאן ועכשיו ולתת לו מקום של כבוד, אני נעלם לעולם העשייה מתוך מחשבה שבכך אגן על עצמי.
אגן על עצמי מפני מה / מי?
מה זה משנה, העיקר שהעשייה תהפוך אותי “לגיבור” “למושלם” ואז יראו אותי, את מה שאני מרגיש באמת.
אז זהו שלא !!!!!!!!!
אתמול בתוך הקסדה, הסיפור הזה נשמע לי הזוי.
איך אני רוצה שיראו אותי אם אני לא רואה את עצמי.
אם אני מסתיר את עצמי, איך מישהו יראה אותי.
אז נכון, הכלים שטופים, הבית עומד על תילו, החשבונות שולמו ועוד בזמן, הכלבות אכלו, הילדים צוחקים, אבל אבא ! מה לעזאזל אתה מרגיש? מה אתה באמת צריך? מה אתה רוצה?
אני רוצה לראות את עצמי ורק אז ארגיש שרואים אותי.
המשך אחר הצהריים והערב היו נעימים, הרגשתי הקלה, הרגיש לי שפיצחתי את הכספת.
וכל זה תוך כדי התלבטות האם להפוך בקיץ לתושב אחד מישובי אלונה.
החיים טובים
הבלבול
כשמישהו אומר שלא רואים אותו הוא מפריד בין חוץ לפנים בין אני ואתה בין רואה לנראה.
כשמישהו אומר שלא רואים אותו הוא אומר שאין לו חשיבות, שהוא חסר ,שאין מי שישקף אליו את האור שהוא ולכן לו בעצמו קשה לראות אותם.
המייינד מחפש תכלית ותוקף. הוא מחפש סיבות ותוצאות , רשימות תנאים וסדר.
המחשבה מספרת לי שאם לא יראו אותי, אם לא ידעו כמה אני נהדרת ויגידו לי את זה , אז אני אשכח בעצמי.
המחשבה מספרת לי שאני חייבת איזה אישור , או חיוך , לפחות מילה טובה שאדע שהקרקע יציבה ואפשר להמשיך ללכת.
השער
האמת היא שאין לזה באמת אפשרות.
האמת היא שגם אם מישהו מאד מרוכז בעצמו מה שנשקף בעיניו כשהוא מסתכל אלי הוא עצמו. לפעמים זה פשוט מתבלבל.
כל מה שהאחר רואה זה רק את מה שעולה מולו ממני, אני קצת מפחדת להשתמש במילה הזו אבל זו ממש השתקפות, פתאום מרגיש לי שזו מילה אנוסה שנוצלה ושובשה והוצאה מהקשרה האמיתי – שהוא בפשטות- אני בך ואתה בי- וכל העולם בנו- אנחנו אחד ומה שעולה מהפגישה שלנו – רגעית או קטנה או לכאורה חסרת חשיבות הוא רק מה שנוצר במרחב המשותף שבו לרגע (או לתמיד) שנינו בתנועה משותפת.
זה רגע ייחודי שלא יחזור ולא יוכל להיווצר שוב וכדאי לשים אליו לב בשקט ובנוכחות ואז אולי אוכל להתגלות – אוכל להתעורר- דרך האדם האחר אוכל לראות את הבלבולים שלי והצעיפים שמסתירים . אותי.