אצלי במשפחה, כבר דורות, יש תאוריה של קטסטרופה אני לא יודעת בדיוק איך זה התחיל ומאיפה זה בא, זה לא באמת שאנחנו איזו משפחה ידועת סבל כזו. אולי זה קשור לזה שרוב הנשים במשפחה שלי היו אחיות ועבדו עם אנשים חולים רוב חייהם. בכל מקרה כבר כילדה קטנה היה נדמה לי שהworst case scenario, הוא גם מה שקורה בדרך כלל, מין תאוריית קטסטרופה של ילדה קטנה ותמימה שלמדה להאמין שכל מצב קודם כל, יסתבך ויהפוך ליותר גרוע.
זה לא שאני שלילית במיוחד דרך אגב זה רק פשוט תמיד היה ככה, אולי זה גם מה שגרם לי לבחור את המקצוע שלי ואז גם שם תמיד להמשך למקרים הקשים ביותר.
אתמול הבנתי משהו על תאוריית הקטסטרופה הקטנה שלי, בעצם כמה דברים.
קודם כל הבנתי, שיכול להיות, באמת, שלא היא לא תקרה, הקטסטרופה, אני לא מדברת על לחשוב חיובי יהיה חיובי, זה יותר עמוק מזה. זה לדעת שקטסטרופה זו רק אפשרות אחת מיותר ממליון אפשרויות ושרוב הסיכויים דווקא הן לא לטובת הקטסטרופה.
שתיים הבנתי שקטסטרופה היא לא סוף העולם. באמת. הרי שנים אני עם מטופלים שנמצאים באמת במקומות קשים מאד בחיים, עם אסונות אמיתיים שקורים, ותמיד אני אומרת שזה לא חייב להיות סוף החיים, אלא רק אולי סוף החיים כמו שהכרנו אותם עד עכשיו, זה לא אומר בהכרח שהחיים יהיו קשים או עצובים מעכשיו – זה בדרך כלל יקרה רק אם נשווה את עכשיו ללפני כל הזמן. אבל בטוח הם יהיו אחרים. אני תמיד מנסה יחד איתם למצוא את היופי במצב החדש ולפעמים זה ממש מצליח.
שלישית הבנתי שבכל קטסטרופה יש אור ויופי, כן זה קצת היפי להגיד אבל אחד הדברים החזקים שהבנתי מלחיות כ”כ הרבה שנים לצד הקטסטרופה זה שהיא לא נוראית כמו שחושבים, לפעמים היא מפתיעה, לפעמים היא מחזקת, לפעמים היא מקרקעת חזק כ”כ למציאות שאפשר רק להסתכל לה בעיניים, לאהוב אותה, כי זה ככה.