אני חייבת לשאול שאלה. כך היא אומרת.
תשאלי אמרתי , ושוב כמו בעוד עשרות ראיונות אחרים , נשאלת שאלה שלא רק שאין לי תשובה אמתית עליה אלא היא מכריחה אותי להסתכל עמוק לתוך הבלבול.
מה בדיוק השינוי שיבוא בעקבות הסדנא? איך בדיוק ישתנו לי החיים? את יכולה לתת לי דוגמאות?
תמיד כששואלים אותי את השאלה הזו אני מתבאסת. כי אני ישר מרגישה שאני מוכרת שקר, שינוי חיים , בשביל זה אנשים באים, כי הם חושבים שמשהו בהם דפוק או לא עובד וכי משהו אחר חייב להציל אותם מעצמם, כי הם חייבים למצוא את המישהו הזה או את המשהו הזה שיתקן אותם ועכשיו וכמה שיותר מהר.
ואני מרגישה שאת זה אני לא יכולה להבטיח. גם כי אין כדור אקמול קטן כזה שלוקחים אותו ולא מרגישים יותר את הקושי ואת הכאב בלהיות אנשים. וגם כי לא באמת צריך ובטח ובטח כי אין שום דבר שצריך לתקן.
ואם אני כ”כ יודעת את זה . אז איך זה שאני יושבת שם בכלל? איך זה שאחרי כל הזמן הזה וכל מה שאני כבר רואה ויודעת אני עדיין חלק מהמפעל הזה שמוכר את האשליות האלו? או יותר נכון מתחזק אותן אצל אנשים. ואז אני אומרת לעצמי שהכל בסדר, שבסך הכל אני מוכרת לאנשים אפשרות לצלול לתוך עצמם , ובסך הכל אני מוכרת משהו שאהבתי ובסך הכל זה משהו חיובי ועדיף מאשר כל דבר אחר.
ואני מסתכלת מסביב , על אנשים שאהבתי ואנשים שאני אוהבת. אני מסתכלת על ההוא שהוא מנחה סדנאות ומגיע שיכור לרחבה, ועל ההוא ששוכב עם לפחות 3 מהמשתתפות שלו כל פעם, אני מסתכלת על ההיא שעברה הכשרה ארוכה להנחיה ונדחתה ע”י כל המורות האחרות כי הן לא הסכימו על משהו. ואני מסתכלת גם על עצמי , בעיקר ושואלת , מה את רוצה להיות , מה כל כך חשוב לך שאת נאחזת שם ? במשהו שאת כבר יודעת שנגמר זמנו. מה כל כך חשוב לך להיות מי שאת חושבת שאת?
הבילבול
כשאני מאמינה שאני מקולקלת אין לי ברירה אלא למצוא תיקון ומישהו שמתקן. אין אפשרות שאשאר ככה- מוחמצת , חסרה ,נחותה וחסרת אונים . מי שיציע לי אפשרות חיה ואמתית , מבקש ממני יותר מידי , חושף אותי בנחיתותי ובאין אפשרות שאני . במגבלה שצרובה לי בגוף.
אני אחפש מתקנים ואחפש אחים שמבקשים שיתקנו אותם. ההסכמה שבשתיקה היא שלא נשאל יותר מידי, לא נבדוק מה באמת קורה , לא נשאל למה, לא נטיל ספק ולא נעזוב כשנראה שהנכות הולכת ומעמיקה ותחושת השמחה הפשוטה הולכת ומתרחקת. לא נדבר על הכאב שבהיעדר האהבה בחיים והתקווה תישאר תלויה בחזרה אל אותו המורה ואל אותה הסדנא כמו שביב של אור בתוך אובך סמיך.
בשם התקווה לאהבה.
השער
התחושה שאומרת שאני זקוקה לתיקון, להשלמה להגנה , לישועה- מוטעית ואיננה יכולה להיות נכונה.
הכאב נגרם משכחה , מין המרחק שנוצר בין האמת , בין איך שאני באמת, לבין איך שהתרגלתי להיות.
אני רוצה להיזכר . לא להיות מתוקנת. אני רוצה שהמורה לא יאמין לסיפור שלי , שיזכור שזה הבלבול עצמו מדבר, שיצחק ויראה בי פלא ואור, ברכה ואהבה. הוא כל כך לא יתבלבל וכל כך ידע שאני אאמין לו ואז אאמין לי ולמה שתמיד ידעתי , גם אם שכחתי.