“ליבי שבור ונשמתי אבודה”
“אני לא רוצה לצאת מן המיטה. אני כל כך עייפה! אני לא רוצה כלום”
“הרגשתי זרה היום, אפילו ביניכן”
“אני מתפרקת”
“אני רואה את עצמי שוכבת מקופלת על אדמה יבשה וחשופה”
“בדידות קשה וחותכת פוערת חור עמוק בבית החזה.”
כל כך מהר זה קורה. כל כך מהר היא נמצאת בקצה. כולה נחבטת על הזכוכית האטומה וקול פיצפוץ אבריה מהלם המכה, נשמע חד וברור. הכאב זורם בכל הגוף והוא מוכר כל כך וחוזר על עצמו, עד שהוא מכריע. מספיקה תנועה קטנה, סירוב או כמיהה שאיננה נענית, והיא נופלת אפרקדן, מותשת ממאבק החיים שלה. והנה, עבורה, נמצאת שוב ההוכחה, שהעולם אכזר ועויין, שניגזר עליה שוב לספוג את אי הצדק והעיוורון שמכה ללא רחם, באלה שמזלם לא התמזל והם לא נמנים על אלו, שלהם יאיר העולם פנים.
אין מפגש באמת. אין מגע עם העכשיו. כל רגע, כל התרחשות, כל תנועה, מהווים הוכחה למזל טוב ריגעי שיחלוף עוד מעט, או לאבן נוספת, המהווה הוכחה לכך שהעולם אומר לה לא, שדווקא היא תיסבול, שדווקא לה לא יהיה.
ובתוכה, בשקט אבל בבהירות הולכת וגוברת, אומר לה הקול שנדמה שיוצא ממעמקיה: את יודעת, זו את. את בחרת. את הסכמת. את ברחת. את סובבת את הראש. את נסעת ללא הגיוני וחזרת ריקה. את היית יהירה מספיק לחשוב שאת אחרת ויכולת אחרת. זו את. את פגומה ומסוכנת, לא אהובה.
ולכן, בדיוק בדיוק כשהיא מרגישה את החום הנעים והרך של האור מלטף את פניה, בדיוק בדיוק כשהיא מרשה לעצמה, בצורה לא אופיינית ,לטבול בתוך החכמה של האמת ובאהבה של הפשטות- עולה הקול שאומר “אבל את יודעת מה את. על מי את עובדת. את יודעת מה את. את יודעת שאת לא ושזה לא לך. את יודעת. שכחת?”
והיא נחבטת שוב חזק בזכוכית, נואשת להיות ומוכה מכדי להסכים.
והיא שוב שרועה מקופלת כעובר על אדמה יבשה, נמחצת בבדידותה, מחכה שהנשרים יבואו לנגוס בפגרים.
בילבול
התרגלנו להאמין, שאנחנו הצרכים שלנו. התרגלנו לחשוב, שאנחנו ההרגלים שלנו ומי שהתרגלנו להיות. התרגלנו להאמין שאנחנו הפחדים שלנו ונכנענו לרצונות, כמו לאדונים. ברגע שאנחנו מאמינים, שמה שאנחנו רואים, ומרגישים בשכל ובחושים זה כל מה שיש לראות. ברגע שאנחנו חושבים, שרק מה שאני מבין הוא אמיתי וברגע שאני מאמין שאני יודע למה אני זקוק וממה אני צריך הגנה, מתחיל המיינד לחלק הוראות ואנחנו לציית. מבחינתינו, מבחינת המיינד/החלק המפרש והשומר, הצרכים חייבים להיות מסופקים אחרת נישאר חסרים, הרצונות מוגשמים אחרת נהיה מבויישים ולא ראויים, הפחדים מוכרחים לקבל מענה ולהירגע אחרת נוצף ונהיה בסכנה וההרגלים חייבים להתקיים, אחרת כל הסדרים ייסדקו ותוהו ובוהו ישלטו בעולם.
השער
אנחנו אנרגית חיים חזקה כל כך ונפלאה כל כך, שכל רצון יכול לכבות, כל פחד יכול לא להירגע, כל הרגל לא להתקיים וכל צורך להיות לא מסופק- ועדיין אנחנו שלמים ונובעים כמעיין של אהבה. המקור איננו יכול להיפגע. הוא איננו יכול להתרוקן או להיחנק תחת מילים, מעשים או מחשבות, שבאים מן השכל. האמת פשוט מונחת שם, מקבלת צורות ופושטת אותן כשדי ונגמר, ואז לובשת צורה חדשה.
כשאנחנו מאמינים שיש לנו קצה, כשאנחנו מאמינים שמשהו יכול לחרב או להזיק קשות לסדר שמחזיק אותנו, למבנה שמקיים אותנו- אנחנו מאד מבולבלים. כל סדר שיכול להתפרק, כל מבנה שנהרס, הם צורות, שנגמר זמנן והן מראות את עצמן בפנים חדשות, למי שבאמת מבקש לראות.
כשאת מאמינה שאם הם לא רואים אותך את לא קיימת, שאם את לא מקבלת את שלך נלקחת לך הנשימה-זה לא יכול להיות. התנועה שלך לעולם לא יכולה להיעצר. את יכולה לחשוב שהיא יכולה להיעצר. את גם יכולה לחשוב, שאת יכולה להיחנק, להתרוקן, להישאר דלילה, דלוחה וחלולה. גם אם היית רוצה, זה לא יכול לקרות, אבל לפעמים אנחנו או אלה שאיתנו, עלולים להאמין בזה. הם ישמרו ולא יתמסרו. הם יקטינו ממשק וישכחו את מה שהוא האמת, על היופי והפלא שבו.
מה שתזכרי גם הוא או היא יזכרו. כשאת תדעי, שגם כשהאף שלך סתום או כלי הנשימה שלך נהיים צרים, את יכולה לנשום, אז תגלי מחדש מהי נשימה באמת. כך תדעי. תמיד ישנה תנועה. לכן, כשתיכנעי לדרכים שחסומות בפנייך, תראה לך את עצמה הדרך ,המבקשת שתלכי בה.