משבר של אמצע החיים

משבר של אמצע חיים. אתמול חלמתי שאני בכלא , ביחד עם עוד חברים מהשבט ו למרות הנינוחות היחסית שהייתה שם ( לכלא הזה אפילו לא הייתה חומה ) פתאום בחלום היה לי שם לא נוח . ביקרו אותי הרבה אנשים אהובים . האמת שבחלום הן היו רק נשים אהובות כמו אמא שלי ודודה שלי אבל אותי לא עזב הלחץ לצאת משם. בחלום סיפרתי לחברה קרובה שהלילה אני בורחת והיא משום מה מאד התפלאה ושאלה למה ? אמרתי לה שאני לא מוכנה לשבת שם את ה15 השנים שנידונתי אליהן כי יש לי עוד מה להספיק . אמרתי שאני עוד רוצה להיות אמא , ובת זוג ועוד דברים שאי אפשר בכלא הזה.

פתאום בכלא הנח הזה הבנתי שבגיל 60+ כבר לא אוכל להספיק.

התעוררתי עם המחשבה שהמקום היחידי שם לא ימצאו אותי יהיה בבריכה מתחת לאדמה כי מתחת לאדמה לא מוצאים אנשים. התחושה הצורבת הזו של בזבוז , ההכרה ההיא שהופיעה לי שם בכלא שיודעת שאין זמן או שפתאום אני לא רוצה להיות שם יותר, נשארה איתי גם בעירות .

ההבדל הוא שבעירות יכולתי לראות שאני זו שבנתה את הכלא הזה, אני זו שדנה ופסקה את הזמן ואני זו שיכולה לראות עכשיו שאין חומה ואפשר לברוח.
בעירות יכולתי גם לראות ממה בניתי את הכלא הזה. בניתי אותו עם השנים לאט לאט ממשחקים מהתחמקויות, מלא להיות ישירה וישרה עם עצמי ועם האחר. בניתי אותו מהתמכרויות לפנטזיה, מעצלנות ומפחדים. כל אלו השאירו אותי בפנים ויותר מזה כל אלו גרמו לי לניתוק מהמציאות ולקושי ממשי להתמודד איתה. אין חומה לכלא הזה אבל בחלום וגם בעירות אני בוחרת לראות שיש , מתעקשת על המיוחדות שלי והנבדלות ומתוך זה אני מעורבת בדברים שאני לא מאמינה בהם ולא נכונים לי יותר, שלא מייצגים את מי שאני עכשיו, מחוץ לכלא. אני נסחפת חזרה מעבר לחומה הלא קיימת .

אני רוצה עכשיו לצאת מהכלא הזה. אני רוצה ומוכנה ללמוד מחדש איך מתנהלים בעולם הזה שבחוץ,לא מתוך ויתור או כניעה ולא כי ככה צריך וכולם מתבגרים בסוף אלא מתוך איזון, מתוך ביטוי של היופי האמיתי שלי ומתוך אמונה שיש גם לו מקום והוא יכול להשתלב. ויותר מזה, מתוך שאין לי באמת כבר שום אפשרות אחרת אלא לחיות רק ככה כמו שאני , ומתוך שאני רוצה גם את היתר, אני רוצה את החומר, את השפע, את הכסף. אני רוצה בית וקרקע בלי להתבייש בזה, בלי שזה אומר שויתרתי על החופש. אני רוצה לצבוע את העולם בצבעים שלי מתוך שילוב של כל הגוונים. אני רוצה ללמוד איך להתנהל ואיך לדבר את השפה שעד עכשיו בכלל לא רציתי לשמוע ולהנהן בראש ולקחת את זה פנימה ולהתנהל כמו שאני מאמינה, עם ולא למרות . אני רוצה להיות תמימה ולהאמין לאנשים , אני רוצה להאמין לגברים. אני רוצה להיות ישירה ולדבר רק את מה שבלב. אני רק רוצה ללמוד איך לעשות את זה, רוצה צורה חדשה , שהיא לא מתריסה או מתנזרת אלא גדולה ומכלילה. אני לא רוצה לפחד להגיד את הדברים האיזוטרים שאני מאמינה בהם, כמו שאני רוצה לא לפחד להגיד את הדברים הבנאלים שאני רוצה כמו מחוייבות ואחריות. אני רוצה שיהיה לשניהם מקום.

אני לא רוצה להיות חלק מקהילה שמתחזקת רק את הקהילה שלה. חשוב לי לגעת באנשים, מכל הקצוות ומכל הפנים. רוצה להציג לפניהם את הצבע המיוחד שלי כי גם הוא חשוב וגם לו יש מקום בעולם הזה , ככה כמו שהוא.

הבילבול

הזמן הזה הוא זמן מיוחד. זמן של בקשה להיות באמת. לא לחיות כזהות, לא לקום בבוקר ולהצטרך לזכור בעד מה את או נגד מה, לא להיזהר ולא להיאבק אלא באמת להיות. לשמוח שמחה פשוטה ומלאה, לא להעמיד במבחנים את עצמי או את העולם ולא לחשוב שאני יודעת לאן לוקחת הדרך. זה זמן של בקיעה מתוך קרומים וקליפות שיצרנו או ירשנו והאמנו בהם. זמן של שקט ותנועה רכה, אם בכלל, שעושים כל כך הרבה. כשהקליפה נושרת כי אין דעה שאוחזת בה, נכנס האור מעצמו. הוא היה שם כל הזמן. עכשיו הוא יכול. פשטות, קלות ויופי, חכמה, שמחה צרופה ואהבה נובעות מעצמן. הן מה שאנחנו, כשאנחנו מפסיקים להתנגד ואומרים כן.

רק שהשכל, זה שחומרי הגלם שלו הן מחשבות והגיון מסודר, אינו יכול להשאיר חלל או ריק. עבורו, חלל או ריק הם אות קלון, סכנה מוחשית, מעילה בתפקיד. משום שהפקדנו בידיו את תפקיד השומר והשופט, האחראי על המשכיותינו ועל הוודאות, שאנחנו בטעות מאמינים שדרושה לנו- הוא מיד נכנס לפעולה. ממלא את תפקידו נאמנה.

התנועה של הבקיעה, על הקסם שבה ועל המסתורין שמתגלה בה, יכולה להתקיים זמן קצר מאד ומיד נכנס השכל לפעולה. הוא מספר מה היה, מגדיר מה קורה ומנחה לאן להגיע. הוא הופך את התנועה לפלקט, לתמונה עקרה וקפואה, שאין בה חיים. עבודת אלילים.

המחשבה שיש שם עולם שאליו אני מבקשת להגיע, היא צורה חסרת חיים שאיננה תופסת את התנועה. היא סיפור במקום החיים עצמם. גם הראייה של עצמי כדבר מה מוכר וידוע, שמבקש להתרחב, הוא צילום של רגע שמאמין שתפס את הדבר האמיתי. ומכאן דבר פוגש דבר, זהות פוגשת זהות, צדק פוגש צדק, תורה פוגשת תורה. הכל קבוע וסגור, ידוע מראש ודורש להישרד.

מכאן השאלה של התנגשות, של ויתור ומחיר, היא רק שאלה של זמן. מכאן שאלת המאבק על הגדרות כבר נשתל באדמה ונבט. שם עצם מתנגש בשם עצמם. הגדרה בהגדרה,זהות בזהות, חלום בחלום, אפשרות באפשרות. או-או זה שם המשחק, גם אם התחלתו בתקווה גדולה ובהתרגשות עמוקה.

השער

קריאה לעצמי מחוץ לעצמי, היא ההזמנה.
הזמנה שקטה, ברורה, חדה, מטלטלת ומרטיטה. זוהי הזמנה שבאה להזכיר, שמה שחשבתי שאני, זה סיפור זמני, זה מה שהצלחתי לראות. מכאן בוקעים. לא משתקעים כאן. זה שער. בשער עוברים. לא מחזיקים בדפנותיו.

הידיעה שמה שאני רואה בחוץ מעורר בי את היופי והחכמה, את הבלבול והסרבנות, שהיו בי זה מכבר,מאפשר לאנחת הרווחה לקרוא לי לנוח מן המאמץ, להרפות מן הרעש של ההשתדלות, ולשים לב.

כאשר אני מבין, שלא הייתי יכול לראות את מה שקורה אם לא היה קודם ומאז ומתמיד בתוכי, שום דבר איננו איום או סכנה, אלא הופך לאפשרות חדשה. להתחדשות באמת. מה שאני רואה איננו זר או אחר, אלא פאן, חלק או אולי בעיקר מימד שלי. מה שאני מבקש לעשות איתו, הוא להתקרב. כל כך להתקרב, כל כך להרגיש, כל כך לנשום אותו פנימה, עד שאדע בגופי ובנשמתי, כמה הוא אני.

כשהדבר שראיתי (עולם,קהילה, צורת חיים, אדם אחר, אפשרות לא מוכרת ועוד)ננשם לתוכי, ואני מפנה לו מקום ודרך לעשות את דרכו בתוכי, אני נזכרת בעצמי ששכחתי או שמעולם לא ידעתי. כך אני נעשית רחבה ועשירה בקני מידה חסרי תקדים,קולות וצלילים, ידע ואפשרויות, שבילים ודלתות ממשיכים להתעורר בי עוד ועוד, חוזרים ונענים. בו זמנית ובזכות ההתעוררות הזו לחיים, אני גם מזהה בקלות ובלי כל דרמה את הבילבול שהאדם שאיתי מזכיר לי שקיים בתוכי. אני רואה את המוצקות של הדעות שהיקפיאו בתוכי עם הזמן את התנועה. אני רואה את החכמה שהפכה לסיסמאות ואת היופי שהפך לדגל.אני רואה את הפחד מכאב שהקטין וממשיך להזהיר.

ברגע הזה בזמן, שבו תשומת הלב מחזירה אותי לעצמי ומזכירה לי שאינני יודעת מה אני אלא שבאתי לגלות ולהתגלות לעצמי-אין יותר אני ואין יותר עולם. מה שנשאר הוא תנועה אחת שלמה ומאד מאד חיה. חיה ומחייה.

<< לפרק הקודם    |    לפרק הבא >>