לפעמים צריך לקרוא לו. לפעמים זה נראה אכזרי.
לפעמים צריך לקרוא לו בחוזק. לפעמים בלי להשאיר לו ברירה.
העיניים שלו מראות את האימה שבפנים. החוץ ממלמל בתחילה מילים של שליטה ובטחון לכאורה, אבל אני רואה את הסדקים רצים בתוכו. כמו מפולת שלגים, חתיכות נושרות.
הוא מנסה להחזיק, להחזיר למקום המוכר, לכללי המשחק ההולכים ודוהים. הוא לא יכול. הוא כבר יודע את זה אבל מנסה בכל הכוח להיראות החלטי. להיראות יודע.
אז הוא יעבור לתקיפה. אני רואה את השנאה. זו שנאה עמוקה ועתיקה. שנאת גברים לכל מי שחושף את מה שהם כל כך מפחדים שיראו. בשבילו זה נורא יותר מלמות. בשבילו זה שורף עכשיו בכל העור, מערבל את הקרביים ומרוקן את המח. נשאר רק קרב על החיים. הוא חייב להעלים את מה שעכשיו, להסתיר את מה שמתגלה, להשתיק את המסתכלת או למות. הכל על הקצה. הכל על כל הקופה. הכל שלוח רסן ומתפרע בתוכו.
זה מתחיל לגלוש החוצה. זה יותר מרגיש כמו שאגה. אצלו זו שאגה שקטה ומתורבתת עם חיצים מורעלים. הוא לא יצעק על ידי. זה יראה את החולשה. הוא יפטיר חיצים של רעל מקווה שהמסך יכבה וכל זה לא יהיה. זה יכול לקרות, הוא חושב לעצמו, אם אני רק לא אסתכל. אם לא אראה אותו. הוא יכול לחיות עם מה שהוא, הוא למד להתעלם כבר ולספר סיפורים. אבל כשאני מסתכלת הוא חושב לעצמו, שהוא עומד למות. שאני שורפת אותו. חונקת אותו. מחללת אותו מרחוק.
ואני לא העלתי על דעתי, שזה מה שהוא עלול לחשוב, כשביקשתי שנסתכל באמת, כשביקשתי שותפות, שהזמנתי להתערער מן היסוד כי אני רוצה אותו, דווקא איתו, בריק. כי אני סומכת שנראה, כי אני יודעת שיש, כי אני מקשיבה למה שעוד לא ואני אוהבת להקשיב לזה איתו.
אז לפעמים צריך לקרוא לו חזק. ולפעמים אפילו כמה פעמים אחת אחר השנייה.
לפעמים צריך לקחת אותו לקצה השביל ולעמוד שם בלי המשך, כדי שידע שאין מאיפה ליפול. ולפעמים מתאים ללכת.
הבלבול
המיינד מספר לנו כל מיני סיפורים. לכל אחד מאתנו יש כמה סיפורים שרצים חזק וחוזרים שוב ושוב.
אצל הרבה מהגברים שאני פוגשת, הסיפור החזק שרץ הוא סיפור של כישלון, פחד גדול מלהיות לא מספיק ולהיכשל בלהחזיק את הדמות של החזק, המגונן , כזה שיש לו את כל התשובות כזה שיכול הכל , כזה שתפקידו להחזיק את הכל שלא יתפורר, כזה שיש לו תמיד מטרה והוא כמו חץ מכוונן אליה.
הפחד הכי גדול הוא להיות לא מספיק , אשם בהתפוררות הבית והמשפחה מסביב , נכשל.כזה שלא מצליח להרוויח מספיק או להרוויח בכלל, כזה שלא יכול לבנות בית ובטחון לאישה שאיתו או לילדים כזה שאי אפשר לסמוך עליו , שמבטיח ולא מקיים שלא יוצר ועושה , כזה שתמיד צריך להפעיל ולדחוף.
ואז כל אחד, כל אחת, בעיקר האישה שאתו נשמעים כמו מאשימים בכישלון המאיים הזה, ולפעמים כל מה שאפשר לשמוע הוא רק את הקול הזה שחוזר ואומר כמה הוא לא טוב מספיק , כמה הוא טעה וכמה זו אשמתו הבלעדית.
השער
האמת היא , שלפעמים זה נכון, לפעמים נהיה אשמים , מתמהמהים , דוחים את הקץ ומאמינים לסיפורים של עצמנו. ולפעמים נהיה אשמים בלהאמין לדרמה שאנחנו יוצרים , לריב ולהפרדה.
והאמת היא שהנשמה שלנו קוראת לאנשים סביבינו, לבני הזוג שלנו , לאהובים שלנו לעזור לנו בדיוק שם. לעזור לנו ללכת לאיבוד לעצמנו ולהתערער , לאבד צורה ולהתחיל להקשיב לה .
האמת היא שזה היופי וזה גם הכאב הגדול שיכולים להגיע מהקירבה למישהו אחר , שיהיה קרוב עד כדי כך שהבפנים שלנו יתערבב בבפנים שלו ושנינו נוכל לשכוח את הבחוץ, את האשמות ואת המטרה ונוכל להפסיק להאמין שהם אמת.
אם נסכים לראות, אם תסכים , פשוט כי זה ככה, בלי לסבך את הכל באמרות של חוכמה או בויכוח אם תיצור רגע מקום שיאפשר את העירבוב הזה של בפנוכו. אם תסכים רגע להקשיב לי ולא למה שאתה חושב שאני אומרת , יהיה פתאום שקט גדול . אז גם אני אוכל להפסיק לרגע להקרין את הסרט שלי ובמקומו , נוכל להיות יחד , בלי אמות מידה השוואות ולאן צריך להגיע ונוכל להסתכל במקום על סרטים , אחד לשנייה בעיניים , ולדעת מתוך להיות שם ביחד שעכשיו זה מה שיש.