אני עומדת מיואשת ומסביבי מלא בורות פעורים.
אני שואלת את עצמי כמה עוד אפשר, מתי תגיע המנוחה ? הנה אני מכסה עוד בור וכבר נפתח אחד בצד השני ,אני עייפה ומותשת , אני שומעת את הסיפורים האלה על אנשים שהצליחו ,כיסו את כל הבורות וחיו באושר ועושר.מי אתם אותם אנשים? ולמה אני לא נמנית אתכם? מה אין לי שיש לכם?
לא, אני אינני מחפשת להתעשר ולחיות בבית מפואר עם אוטו מרהיב ,אני מחפשת משהו שירגיש יותר פשוט וטבעי, משהו צנוע אבל מבוסס.
להפסיק את המרדף אחרי ה”אין לי…”
להגיע לנקודה שבה המספרים יופיע על המסך ולא יעלה לי חושך בעיניים ,שאוכל לדעת שפע משהו, ולחוש בזרימה שלו.
אבל בינתיים אני רק שומעת בראש את הצלילים של המטבעות שנופלים , את הצביטות בלב, את הפחד, אוי הפחד… הוא סוחף אותי לתוך הכאוס הזה. מריץ שוב ושוב את הפסיקות הקבועות שלו , אומר לי שאני צריכה להשלים עם זה שאני פשוט אחת כזאת .שאין לה ולא יהיה לה.
אחת כזאת שתמשיך לכסות בורות כל החיים, ללקט מטבעות ולהתייאש ממספרים .
את לא קוסמת הוא אומר לי, את רק אחת כמו כולם , אז או שתלמדי לשחק את משחק ההישרדות או שתישארי בלי כלום.
ואני רוצה להגיד לו שלא נכון, שאפשר אחרת, ושאני כן קוסמת! אבל אז היא צועקת עלי שאתעורר למציאות כבר וכל הכפתורים נלחצים לי, אני חייבת להבין שבעולם האמתי אין ואין ואין שצריך ככה וצריך ככה ואי אפשר אחרת אין ברירה , שוב נתקעים בלי ובלי ובלי . אני כבר בוערת והכל כואב אבל היא ממשיכה לצעוק עלי חזק יותר ויותר ואני חייבת לעמוד על הרגליים האחוריות ולהמשיך להאמין שזה לא ככה.
לא לתת לפחדים שלי לפעור עוד בורות אני רוצה להאמין שהשפע שם, עומד ומחכה שאראה אותו ,אבל היא עומדת מולי ויורה עלי צרורות של טענות הוכחות ונימוקים שאין ואני מרגישה שאני חייבת להיאחז בכל הכוח באמונה שיש והנאחזות הזאת רק משאירה אותי בתוך הפחד והאין ושוב אני מוצאת את עצמי במעגל האימים צועקת בכל הכוח שאני רוצה לצאת מכאן, שאני רוצה להשתחרר מכל החוסר הזה, שאני רוצה לראות את השפע שעומד ומחכה לי.
אבל זה קשה כשהיא בינתיים מרסקת את החלומות שלי גורמת לי להאמין שאולי אני באמת חולמת את הבלתי אפשרי.
ולמה זה לא יכול להיות פשוט יותר
למה אני תמיד מסתבכת בזה.
הבלבול:
האמונה שלי אומרת לי שאין ולא יהיה לי, שאני לא מתנהלת מספיק טוב בעולם הזה, ושככה לעולם לא אשיג את מטרותיי ולא אגיע לשום מקום.
שאצלי זה אף פעם לא יצליח להיות פשוט. שתמיד אהיה כלואה בפחד שלי ולא אדע איך להמשיך.
איך אני יוצאת מהתסבוכת הזאת שאני נכנסת אליה שוב ושוב? אולי באמת אין לי סיכוי, ואני מקרה אבוד, ואולי כבר עדיף להתייאש בכלל.
המחשבה מספרת שכדי להמשיך לשרוד כאן אני צריכה להיות מקורקעת ולא להתעופף בחלום, שחלומות לא נועדו להגשמה ושאני סתם מבזבזת זמן יקר. כי בתכלס המציאות לא תשתנה, זה המצב, ככה היה וככה ימשיך להיות, כי כזאת אני, אחת שלא מגיע לה לראות את השפע, שאין לה את היכולות להצליח.
מבעד למחשבה ,אני לא רואה כלום, לא פתרונות ולא אפשרויות, הכל חשוך ומלא בסימני שאלה שרק מבלבלים ומפחידים אותי עוד יותר. גורמים לי להרגיש שאני פשוט כישלון.
השער:
כשהפחד מפעיל אותי ומספר לי שאני כישלון זאת הזדמנות נפלאה לבדוק האם אני באמת כישלון, ומזה בכלל הכישלון הזה בעצם.
כישלון היא המחשבה שאני לא נמצאת איפה שאני צריכה להיות, אבל איך זה אפשרי להיות במקום אחר מאשר איפה שאני נמצאת,
הנשמה שלי היא הוויה שפשוט קיימת, אין לה מצב של יותר או פחות, היא פשוט נעה יחד עם העולם בדיוק מושלם עם היקום, ולכן היא תמיד בדיוק איפה שהיא.
אני לא רואה את זה כשאני מאמינה לפחד שעומד מעלי ומסתיר לי את האור, מספר לי סיפורים שאין לי, שהכל מסובך ומייאש ושאני רחוקה ממקום כלשהו שבו נמצא האושר.
כשאבקש להתעורר דרך המחשבות האלו אתבונן בהן, אנשום, אקשיב ואהיה בכאן ועכשיו, וארגיש את האנרגיה שפשוט נעה בתוכי בריקוד הרמוני עם היקום
האנרגיה שלא יכולה להיכשל או להיות חסרה, שלא יודעת להסתבך או ללכת לאיבוד, האנרגיה האחת שמחוברת להכל וזורמת דרך הכל בפשטות וקלילות.
היא תמיד נעה ותמיד משתנה, אני לא צריכה לעשות דבר רק לתת לה להיות, ואז ברגע שאפתח לה את השער ואתן לה לנוע בי בחופשיות היא תזרום בי ותאיר אותי
ושם אחווה את השפע, האהבה והאפשרויות הבלתי מוגבלות שניתנות לי מהיקום, אגע בקסם של ההוויה ואזכר.