כל כך הייתי רוצה להתקשר אליך עכשיו, פשוט לקחת את הטלפון ולחייג את המספר שאני זוכרת בעל פה.
לקחת את הטלפון ופשוט לספר לך על כל הטוב שקורה עכשיו, על הניצחונות ועל ההזדמנויות החדשות שהחיים מביאים איתם.
הייתי רוצה שתתגאה בי על שלא ויתרתי למרות הקושי ועברתי דרך התקופה הנוראית הזאת, שתראה איך פרצתי מתוך החושך חזרה אל האור.
אני חושבת על איך זה יוריד לך את האבן המעיקה הזאת מהלב ושגם אתה תוכל, אפילו אם רק לרגע, סוף סוף לחייך, שתרגיש גם את האהבה והטוב שזורמים דרכי.
אבל אני פשוט לא מצליחה לעשות את זה. הפחד גדול ממני.
אני מדמיינת איך אתה לא עונה לי, איך תנתק לי בפרצוף ואז אני אצטרך לדבר למזכירה הטלפונית ולאכול את עצמי בשאלה האם הקשבת לזה בכלל או לא.
ושגם אם תחליט בסוף לענות אתה תשתוק, כי אתה לא אחד שמדבר, ובטח שלא מתלהב. ואני כבר רואה איך הלב שלי לא עומד בזה.
איך עם כל האהבה שלי אליך, והחמלה והקבלה שאתה מי שאתה, ואני בכל זאת מפחדת ממך.
אני יודעת שגם אתה מפחד, אני יודעת שאין לי איך לשנות את זה, שזו הייתה בחירתך לעזוב, אני יודעת שמתחת לשכבות ההגנה שלך יש אדם מקסים, שאוהב אותי.
אבל במציאות שלי אתה לא נמצא, אתה רחוק מאי פעם, ואני מפחדת להתקרב שוב, מפחדת שלא תרצה לשמוע או לראות אותי, שלא תוכל לראות את האור והאהבה שאני.
מפחדת שאם תראה מי אני עוד יותר תרצה להתרחק, תברח רחוק יותר ותעלם לנצח.
אז אני לא מסוגלת להרים את השפורפרת אפילו שיש בפי את החדשות הכי טובות שיכולתי לספר לך. אפילו שאני חושבת עליך כל הזמן ואוהבת אותך ורוצה להתקרב שוב.
אני מפחדת להפוך שוב לילדה הקטנה שרק רוצה שתראה אותה, אבל אתה לא תראה ושוב ארגיש את הכאב על איך שזרקת אותי להתמודד לבד מול העולם.
ומה אם בכלל לא תשמח בשבילי , וכשתפתח את פיך סוף סוף ויהיו רק הרצאות על כמה שאני לא בסדר ועל כל הטעויות שעשיתי, על החוסר אחריות ועל הטיפשות שלי.
אני מרגישה שהחלק שלך בליבי עומד על קודקוד של משולש, מחכה למשב רוח הקל ביותר כדי להתמוטט, אני לא יודעת אם אני מוכנה לעשות את הצעד הראשון ולנשוף לכיוונו.
וכשזה יקרה כל העולם יתמוטט יחד איתי, כל הריבים, הזכרונות, הכאבים והנטישות יציפו אותי, והעצב העמוק לא יתן לי מנוחה ושוב ארגיש שנכשלתי, ושהכל בגללי.
כי למה בכלל חשבתי לעצמי שתוכל לראות אותי אם הרי אף פעם לא יכולת לראות? מי אני בכלל שאבוא לשנות אותך עכשיו? מה לעזאזל אני רוצה ממך?
הרי ביקשת לעזוב, ביקשת להעלם, אז שום דבר טוב לא יקרה מלהתקשר אליך, רק הרס וכאב למה שכבר גם ככה מרוסק ושבור ומכאן והלאה אין כבר טעם לנסות.
הלוואי שיכולתי פשוט לעשות את זה, בלי לפחד כל כך מלהיפגע שוב.
הבלבול:
הפחד שלי אומר לי שעדיף לי לא לעשות כלום, שכל צעד נוסף ברצון להתקרב אליו רק ירחיק אותו יותר, הוא גורם לי להרגיש כבר את הכישלון לפני שהוא בכלל קרה.
הוא מספר לי את כל הסיפורים הנכונים כדי להגן עלי מפני הכאב, כי למדתי מטעויות העבר ואני לא רוצה לקחת את הסיכון ששוב אפגע ויכאב לי, כבר נפגעתי פעם אחת יותר מידי.
ובשביל מה לפתוח את זה בכלל? עדיף להשאיר איפה שאני, אומר המיינד, ככה אני בטוחה, שולטת במצב שלא יהיו שום התמוטטויות בלתי צפויות שישברו אותי.
הרי הוא בחר לעזוב, ואם הוא היה רוצה ליצור קשר הוא היה בא מרצונו, ואם הוא לא בא אז הוא פשוט לא רוצה, ובמילא כמו תמיד הוא לא יראה שום דבר טוב בי.
השער:
האמת היא שאני לא באה כדי להרוויח משהו או כדי לקבל תמורה, אני פועלת מתוך הרצון הנשמתי לאהוב ללא תנאים. קרבה היא לא תוצאות והישגים- קירבה היא לאהוב בפשטות.
כשאני מפחדת מלכאוב זה כי המיינד אומר לי שעלי להיזהר ולפעל לפי ניסיון העבר, כבר נפגעת פעם זוכרת? אבל היום אני יודעת שלא משנה מה הן בחירותיו של מישהו אחר הן לא יכולות לפגוע בי, כי האור שלי והאהבה שלי לא תלויים במעשים של מישהו אחר, הם פשוט תמיד קיימים בי, אני רק צריכה לפקוח עיניים ולראות שהם שם.
היום אני רואה בבירור איך היקום הוא מראה, אם אפחד אראה דרכו רק את חשכת הפחד והכאב, ואם ארשה לעצמי לראות ולהרגיש דרכו את האהבה שאני בפשטות אמיתית, אז אוכל לראות זאת בכל אחד, גם באלו שעדיין לא מסוגלים לראות בעצם, גם באלו שעדיין אבודים בתוך עולם הפחד.
אז אתעורר ואזכר שזה בסדר להיות אני, שאין ממה לפחד בעצם, ששום דבר לא יכול לפגוע לשבור או להרוס אותי, כי אני אנרגיה של אהבה טהורה.
כשאבוא מהמקום הזה אזרום יחד עם היקום באהבה פשוטה ואתקרב לאמת הנשמתית שלי.