גברים עפים עלי כי אני לא מאכילה להם את הפחדים. אני רואה אותם, את הפחדים ,ונמנעת מהם כמו טיפות גשם. מבטיחה להם לא לדרוש התחייבות ולא לפחד על החופש שלהם למרות שאני כמהה לוותר על שניהם. אז אני לא נותנת לי להרגיש את זה, את הכמיהה ,ולכן גם לא מרגישה בכלל. אני עוברת למוד התנתקות, מרגישה כאילו אני חייבת להיות באיזושהיא הסכמה איתם כדי לדעת איך להתנהג, מה לומר ואיך למצוא חן אני ככ מתורגלת כבר במוד הזה שלוקח לי זמן להבין שיש שם משהו לא אמיתי, משהו שהוא לא לגמרי אני. אז אני מסכימה איתם, מזהה פחד מהתחייבות- משכנעת שגם אני קוצבת את הכל בזמן, מזהה פחד מויתור על החופש- מבטיחה שגם אני חייבת לשחק עם גברים אחרים , מזהה פחד מאינטימיות- מסכימה לנסח הסכמים מראש , מזהה פחד מאיבוד שליטה – מבטיחה לשמור על מרחק.
ומה יקרה אם הם יפחדו? אם אני אפחד? אני מפחדת שאז לא נוכל להתקרב , אני לא סומכת עלינו שנוכל לזהות את הפחדים, מפחדת שהם לא יתנו לנו להתקרב שתמיד יעמוד שם משהו בינינו באויר שיבוא יום והוא ינצח וכשהפחד ינצח אשאר שוב לבד.
אין לי אמון שדבר כזה ימשך אז אני מגבילה אותו ואותי מראש, נותנת לו לראות את מה שאני חושבת שהוא רוצה לראות ברגע ולא נותנת לו לראות את מה שאני באמת מבקשת, ובוודאי לא נותנת לו לראות אותי הלא מגניבה הלא יפה את אותי הצריכה והתלותית . אני צועדת על קו צר מתנדנדת בין צריכה או לא צריכה אותו , בין לחשוף ש- באמת – אני רוצה להתאהב ולפחד ולכאוב ביחד- כן ממש ביחד- מפחדת להודות שהיא שם, האשה שצריכה ורוצה רק להיות אישה ולהתמסר לגבר שלה. כולה.
יש לי בגוף ידע עמוק, של שנים ונצחים , בא לי לתת רק לגבר שיודע את העומק של הידע הזה לגעת בי , רק גבר שמוכן להקשיב שמוכן לדעת לא לדעת שמוכן לתת לי להקשיב לגופי , גבר שיתחייב להשאר לתהליך הזה שבו אני נפתחת ונפחדת מעוצמותי, מיופיי ומהסודות הכי כמוסים ששמורים לי שם. בכוס שלי.
כמה מהר הייתי מוותרת או הייתי מותירה את הסודות האלו , כמעט לכל אדם או גבר שרצה , שאמר את המילים הנכונות, משכנעת את עצמי שסקס זה לא סיפור, זה כיף ו בקטנה , וזה גם נכון חוץ מהחלק של הקטנה.
אני ככ רגילה למצב הזה של on ו off של הלב, שקשה לי לראות איך זה נמשך, איך להיות באמת ולאורך זמן עם אדם, ללמוד לאורך זמן להתאים את צעדי לצעדיו או לחכות שיתאים את שלו לשלי.
אני פוגשת לאחרונה הרבה גברים שכלואים בפחד ,שנלחמים בו, שמפחדים לפחד ומפחדים להפגע הדו שיח שבינינו הוא כבר לא האם נוכל להכיר או נוכל התאהב או האם פשוט טוב לנו להיות ביחד, נעים ומרגש . הדו שיח הוא על מה נצטרך לוותר כשנהיה ביחד . כאילו המקום הזה שאתה מגיע אליו בלבד שלך , המקום הזה שיכול להיות לך טוב לבד , הוא כל כך שברירי, כל כך לא נתפס ,שהאחר ממש מאיים עליו .נדרש ויתור עצום על הנוחות היחסית הזו, עד שהיא כבר שם מפחיד לחשוב שמישהו עם הרצונות והצרכים שלו יאיים על זה, זה כמו להתחיל את המסע מחדש אל עבר המקום שתוכל לנח בעצמך.
זה מרגיש לי כמו לטבוע, כמישהו טובע הוא יוצר הרבה מערבולות מסביבו מתוך מאמץ להחלץ מהמים ,המערבולות האלו עושות שני דברים, הן גורמות למצב גרוע להיות גרוע עוד יותר ואם יש מישהו בסביבה שבא לחלץ הן גורמות לו לשקוע יחד איתך , בתחושה שלי זה המצב שלי עם גברים, אני יוצרת מסביב כל כך הרבה מערבולות של פחד , מערבולות של מחשבות , של הגדרות , של פחדים ודימיונות על העתיד המשותף, על הוויתור על החופש ,של הדרישות, מאיך זה יראה ,מהאם הוא האחד , המערבולות האלו יוצרות עוד ועוד מערבולות וכל גבר שמתקרב נקלע למערבולות האלו ומוסיף משלו.
האמת היא שכמו בטביעה הפתרון הוא לנוח ולא להלחם , הפתרון הוא לצוף ,להרגע ולהרפות. רק ככה יש סיכוי לצאת מהמים ורק ככה יש סיכוי שמישהו יוכל להתקרב מספיק כדי לגעת.
הכל עוד יכול להשתבש בדרך מליון פעמים, אבל אם לא אסכים לנח ולתת לתנועה לזרום דרכי אכנע למחשבות לסיפורים ולפחדים מראש , אז לא אוכל לצוף.
בא לי להתרגש מהגבר שלי ,בא לי להרגיש פרפרים ולא ללכת דרך הסכמים ומה נכון ומה שיצא לי מזה , לא בא לי להתפשר אבל כן להיות רכה ומתמסרת להצליח להסתכל עמוק בעיניים לתוך הנשמה ולא לפחד ממילים.
הבילבול
אם הם מפחדים אני מוכרחה לא להפחיד אותם.
אם הם מפחדים אני צריכה להרגיע אותם.
אם הם מפחדים אני צריכה להיות חזקה.
אם הם מפחדים אסור לי להראות שאני מפחדת.
עולם הפחד שיצר השכל, נותן הוראה בכל רגע. הוא מכוון את כל מאמציו ויכולותיו המרשימות, כדי למנוע כאב ופחד. הוא מכוון למערכת כללים מומצאת, שבאה מפחד, ולכן גם יוצרת פחד וכאב ברמות חדשות וגבוהות יותר בכל פעם, שיש ניסיון למנוע או לפתור דבר מה.
אם הם מפחדים, אומר השכל, סימן שכאלה הם וכאלה הם יהיו.
אם הם מפחדים, אומר השכל, אין לך ברירה אלא להתנהג איתם בבהתאם.
אם הם מפחדים, אומר השכל, תקפידי ותיזהרי לא להיות מפחידה.
התוצאה היא פחד לטעות ולהיראות, פחד להבריח ולהיות אשמה.
התוצאה היא פחד להפר את הכללים ולסבול .
הסתגלות, דיכוי עצמי, התאמה לקיים ואמונה שלא יכול להיות אחרת הם מעתה המציאות.
השער
פחד מופיע כשאנחנו שוכחים מי אנחנו ובמקום לבקש להיזכר באמת ולהתמסר לה, אנחנו חיים “אני” דל וריק שנוצר בשכל, ונאחזים בו כבגלגל הצלה. העיקשות, הבוטות ולפעמים גם האלימות שנובעים במקרים האלה, נובעים מן האימה שדברים יישברו ללא תקנה ואחר כך יהיה מאוחר מידי להתחרט או לתקן. פחד נובע מן האמונה שאני לא טוב מספיק, לא ראוי, חסר ערך וריק מטעם.
הסתרה היא אישור לכך. השקר או הטשטוש הפנימי נובעים מאותן אמונות, האומרות שה”אני” איננו מספיק ושגילוי מלא שלו יוביל לכאב ונידוי. לכן, מעצם היותן פרי של אותו העץ, כל פעולה שבאה מפחד וחסר, תהווה אישור נוסף לחסר ולריק ותגדיל אותם, תוך שהיא מעבה את המחיצה בין האדם ועולם השכל שלו לבין טבעם האמיתי של הדברים.
פשטות, קירבה, הנכונות להיראות, דיבור גלוי ומתוך אהבה, ובעיקר הידיעה, שאנחנו תמיד תלמידים שמבקשים להתעורר מהזיות ולגעת באמת- כל אלו כמעט ואינם מאפשרים לפחד להתקיים על ידם . היופי שובה לב, הרשות נותנת נשימה רחבה והאמת מאפשרת לנוח.
כך מועמקים היחסים. הם מסוגלים עכשיו לעמוד בסערות וטלטלות. הבקשה של השותפים להתערער ולסדוק אמונות ותנאים, מסקנות ונסיבות זה דרך זה וזה בזכות זה- הופכת את הקשר לחי ומפתח. כל אחד מתחבר לפשטות שבלהיות, שבסתם להיות. כל אחד אז חי באמת, ואלה שאיתו .
והפחד? בדרך כלל הוא ידהה או יעלם ולפעמים, אם אנחנו רגילים אליו מאד או מאמינים בעוצמה במחשבות שמזינות אותו, הוא יכול להשאר שם אם הוא רוצה, רק התנועה וההתנהלות לא תנוהל על ידו עוד, אלא על ידי האהבה לחיים והבקשה הכנה לחבק אותם בשתי ידיים.