כשהוא בכה הייתי בטוחה שהוא שם. הייתי בטוחה שעבר את המסדרון והסכים להרגיש, לראות ולדעת את האמת.
כשהוא בכה, יכולתי לשמוע את הזעקה שעולה מתוכו, הזעקה שרואה בצורה מוחשית כל כך את האפשרות שיישאר לבד, ושהיא תעבור הלאה. ושוב, הנחתי, שאחרי זעקה שכזו הוא יאמר כן ולא ירפה עד שיראה.
כשהוא בכה חשבתי, שהוא באמת באמת רואה, שהדרכים שלו מכשילות אותו, מעוורות אותו, מטעות ומוליכות שולל ומכהות את חושיו. חשבתי שהשיל את בגדיו כדי לעמוד נוכח.
הרמז הראשון היה היא. שלא כתמיד היא הייתה מטושטשת. כמו מפוזרת בחדר. כשכאב לו היא נהפכה לכמעט בלתי נראית.
אחר כך היה סימן שלא שמתי לב אליו ממש, כשמעט לדבר וישב מעט דרוך.
ואז, כשהפניתי את השאלות אליו, ממשיכה מאותו המקום בו הפסקנו בפעם הקודמת, העיניים שלו היו קשות והוא אמר- ככה את חושבת ואני חושב אחרת.
את הבושם שאמרתי שנמצא כאן, הוא לא רוצה להריח
את היופי הנסתר הוא ביטל כלא מאמין
את האהבה הוא רוצה כאישור למה שזקוק לו
ונאמנות היא הרגעת הפחדים.
הייאוש זרם בי בעוצמה ואת כל הדיבורים על הנהר הנצחי לא הצלחתי לזכור או להרגיש. הדבר האחרון שרציתי הוא להיות וכל מה שביקשתי זה לישון. או למות.
הדבר הבא שיצא ממני הוא קריאה, חדה וברורה, לא מתבלבלת מן הרוחות החזקות. היא הייתה שקטה אבל מפלחת, כזו שאו שמתים ממנה או שמתחיים. לא היה לי כוח למשהו אחר. לא היה בי טעם לדבר נוסף.
הבדידות יכולה להפוך לאהבה, אם לא יסובב את הגב.
הבלבול
כשאני רואה, אני רוצה שגם אתה תראה, אני שואלת את עצמי, איך אתה לא רואה כשזה מונח ממש כאן, שאני יכולה לראות איך בעוד רגע תעבור את השער ותתעורר. אבל אתה לא שם, אתה עדיין עמוק בתוך הרגש של הכאב והפחד, ולא משנה שאני עומדת מולך ומנסה לגרום לך רק לראות כמה קרוב אתה. אבל כאשר עולה הבכי או כל רגש אחר, כביטוי של כאב, הוא מיד הופך לגדר, לחומה, מחסום או מכסה שדוחק אותך עמוק חזרה לעולם המיינד , שבדרכו מיד מגן מכאב ומפחד נוסף.
השער
כשאנחנו מול מישהו אחר, ולא משנה באמת מה מערכת היחסים בינינו, נצליח לפעמים לראות יותר או אחרת, להיות קשובים או מחוברים יותר לתנועה ולאמת. זה כשלעצמו מלא יופי וחוכמה , אבל זהו ,יותר מזה זה לא יכול להגיד, לא יכול להכתיב. אפשר לפעמים בעדינות ולפעמים בזעקה לנסות ולעורר את האחר, אפשר לנסות להוביל בעדינות או בבעיטה, אבל זהו, גם זה לא תלוי בנו. אנחנו תמיד נוכל לראות את האמת כאשר נעבור בעצמנו בתוך הרגש, ניתן להכל להציף ולעלות ונרשה לעצמנו להיות שם. כי כשהסערה תדעך והעננים יתפזרו נוכל בשקט בשקט לראות את הבהירות בתוכנו, הפחדים שטשטשו אותנו יחלפו כטבעם ויפנו מקום לאהבה. הבדידות תוכל להפוך לאהבה, רק אם נצליח לשבת יחד, כל אחד עם איפה שהוא. ודרך האחר נצליח לאבד צורה, להשתחרר מתוצאות ומה שרצוי, ונהיה.