רק יצאנו מהסדנא. עוד רואים את המבנה מהמכונית. רק סיימנו מדיטציה וימים של שקט. הוא יושב באוטו ולא מאמין. מיד כשנכנסו לאוטו הם התחילו. ביקורת על המנחה. על איך שעשתה ואיך שלא עשתה. על הכסף שלקחה או שלא לקחה, האם רמזה משהו או שהתכוונה באמת. ומה זה בכלל המנחים האלה. ומה זה בכלל האנשים שהגיעו. הוא יושב במכונית והולך ונהייה עצוב. על היופי שהחמיצו. על האפשרות לעזוב את עצמם באמת ולהיות רק אמת, רק אהבה, רק יופי. הוא הולך ונהייה עצוב על הסירוב העיקש שלהם לא לחדול להיות, לא לפרק את הדמיון ולהיפגש באמת עם העכשיו.
הם הולכים מסדנא לסדנא, מפסטיבל ולפסטיבל, וגאים על זה שלא יתנו לאף אחד לערער אותם. לא יתנו. לא יתנו לאף אחד לבלבל אותם, לגרום להם לחשוב שאולי הם לא יודעים מי הם, שאולי יש עוד כל כך הרבה לראות.
הם הולכים במרחב גאים על שלא יתנו לאיש באמת לשאול את קירבם ואת נשמתם, מה הם יאבדו כשהם יאבדו את הקליפות, את ה-אני המדומה, את האשליה. הם יבואו מתגעגעים להרגשה של הרבה אנשים אבודים שמחפשים. הם יבואו לסדנאות בטוחים, שגם האחרים רוצים להיות בטוחים, שאיש לא יראה להם דבר, שהם עוד לא מכירים או שיגרום לזעזוע ולו הקל ביותר.
לצעוק, לפרוק, לדעת, להוציא…כן. לגעת באמת- שאלוהים ישמור. והוא שומר על אלה שמבקשים.
וכשהוא מנסה להראות, אולי לשים כמה סימני שאלה הם אומרים לו שהוא מוזר, שהוא זר בעצם, שהוא לא משתלב, או תמים או כבד.
כשהוא מבקש לחלוק אפילו קצת ולהציע שיסתכלו לכיוון אחר, אולי יראו משם, הם אומרים לו שהוא שיפוטי ולא חברי, כי הוא לא יודע לקבל אותם כמו שהם. לפעמים אפילו הוא ״הרסני לספייס שלהם״. כל דבר הופך יחסי- זו האמת שלך וזו שלי. ככה זה בשכל שמשטח הכל לדעות ומחשבות.
הם כל כך מרוצים מעצמם. מרגישים כל כך צודקים. ילדי השבט האבודים
השער
אנחנו שליחים בעולם הזה, שבט דור אנשים שיכולים וצריכים אחרת. בלי ללכת דרך הלא, ההשוואות המדרגים הדרגות וההפרדה שראינו ונכווינו מהם. אנחנו יכולים ונקראים ללכת דרך הכן והיופי, דרך המגע ודרך הקרבה דרך האהבה.
אנחנו מתבלבלים שוב ושוב באותן הנקודות בדיוק. של ציניות ושכבות הגנה. כן גם אם נקרא להן בשמות יפים חדשים ורוחניים הם לא יהפכו למשהו אחר. רק אם נהיה, באמת, מה שלמדנו ומה שחווינו ,מה שהתאים שלנו בגוף מכירים בצורה כזו יוצאת דופן, נוכל, כולנו להפוך מתלמידים למורים של אור.
מספיק עם הכאב מספיק עם הלבד ועם עצמי, הגיע הזמן לביחד אמתי, מטלטל ונוגע הגיע הזמן לסלול לעולם את הדרך של אמירת כן והקשבה לתנועה.
רק אנחנו יכולים. רק אנחנו. זה תפקידנו.
שבט הילדים האבודים.