במשך שנים נאבקתי. האמת שעדיין. אני לא רוצה שזה יהיה ככה. אני ממש לא רוצה שזה יהיה ככה. אני רוצה שזה יהיה פשוט ולא מסובך. אני רוצה שזה ינסוך בי השראה ולא יבייש אותי או ידכא. אני רוצה שהוא ירצה מספיק, כדי שיצא מעצמו, כדי שימות לעצמו, כדי שהחדש יבקע ממנו כמו התגלות. אני רוצה את זה ככה, בדיוק ככה. ואני לא רוצה, לא מוכנה, שתגידו לי, שככה זה. שזה ככה. שאני צריכה להבין, שזה ככה.
שנים אני מתמחה ביצירת תנועה. שנים אני מתאמנת בלראות את מה שלא ראיתי אני ואולי רבים לא רואים. שנים אני מבקשת סליחה על המחיר המשולם ושנים אני משתכנעת כל פעם מחדש.
אבל כל פעם מחדש, אחרי שהתסכול העמוק מקבל ביטוי, ושוב לא הוביל לדבר, נהיה שקט ואני יודעת שאני אוהבת.
איך כל פעם מחדש, כשההזמנות לא נענות, הבקשות מסורבות או התקוות שיראה מכזיבות, בכל זאת יש חיים וקירבה מיוחדת, שאיננה תלויה במילים ולא ניתנת לתאור על ידן.
איך כל פעם מחדש, כשאני מאמנת מן הבוקר נשים שלא יודעות למה הן חיות עם הגברים שהן איתם ,שואלות/זועקות -מה קרה להם במהלך הדרך?! מה נרדם?מה ויתר? מה הרחיק ולפעמים גם עורר טינה עם הזמן? מה גורם לדלות? מה גורם לעליבות ואייך מה שהייתי בטוחה שישנו, כל כך איננו? אייך בכל זאת, הן נשארות וגם אני?
ככה זה איננו פשרה. ככה זה הוא שקט שצומח בסביבה שמפסיקה להתווכח, שמפסיקה לרצות שכן או לרצות שלא. ככה זה הוא רטט חזק ויציב של חיים, שלא בא מבטחונות ואסטרטגיות אלא מן הידיעה שעם החיים לא מתווכחים. לחיים נענים. ההיענות הזו איננה פאסיבית. היא איננה ויתור וצימצום. היא לא כיווץ או הקטנת ודיכוי העצמי. הכן זה נע עם התנועה, הוא מבקש ללכת עם מה שעכשיו, עם מה שכאן, עם אייך שהדברים הם. איתו כפי שהוא. עם הרגש כמו שהוא התעורר כשהוא ואני היינו אייך שהיינו. עם החכמה שעולה כשאני מפסיקה לנסות לשנות. עם היופי שמראה את עצמו במפתיע במקום שהיה נראה חשוך וריק עד לפני רגע.
החיות עצמה, האנרגיה הטבעיות הנובעת, אינן מחכות לתנאים ואינן מאמינות בסינונים או בחירות. הן עולות ובאות כי זו התנועה שלהן, כי ככה הטבע שלהן מכוון אותן, כי ככה הן.
התענוג שבהסכמה, השקט שמביא אתו חוסר ההתנגדות, והרוחב וגודל התנועה שבאים מהסכמה למות לעצמי, מלבבים במיוחד את הלב היודע. את הלב החכם.
הבלבול
התרגלנו להאמין לרצונות שלנו, התרגלנו להאמין שהם חשובים או קובעים , התרגלנו להתנהל לפיהם ולשפוט כל דבר לפי הסטנדרטים הבלתי אפשריים שהמינד מכתיב, כי אצלו הכל צריך להיות בעל צורה מסוימת שמתאימה למשבצת או לשלב על סולם ההישגים שהוא חושב שבו אנחנו נמצאים או צריכים להיות.
אנחנו חושבים שהאושר שלנו והשלמות שלנו ולפעמים אפילו ההמשכיות שלנו, תלויים בכך שהרצונות שלנו התקיימו, שהפחדים שלנו יירגעו ושההרגלים שלנו ימשיכו להתקיים. לכן אנחנו והרצונות שלנו הופכים להיות, במיינד שלנו ,אחד. לכן אנחנו מפחדים, לכן אנחנו מתנתקים, לכן אנחנו מטשטשים ונמנעים או תוקפים.
הפחד הגדול הוא מהלא נודע, מקצה הצוק , מחוסר הידיעה מה הצעד הבא ולכן בא המיינד ומנסה להשלים את הסיפור , ככה צריך להיות עכשיו וככה צריך להיות עכשיו, אחרת הוא משתולל בריק חסר יכולת אחיזה, אחרת ההרגשה היא שהאדמה תפער את פיה וניפול מטה מטה.
האמת היא שגם אם ניפול, נכאב, ישבר לנו הלב, ולא נמצא את עצמנו איפה שחשבנו שאנחנו רוצים להיות ,נהיה, שלמים ויפים גם אם כואבים . כל ניסיונות השליטה שלנו על המציאות הם ניסיונות בטלים , בין עשרות מיליוני התסריטים שיכול המיינד להעלות תמיד תמיד יהיה אחד שהוא לא, וסביר שדווקא התסריט הזה הוא שיתרחש.
השער
האמת היא שאין לאן ליפול, יש רק להקשיב. אנחנו לא שחקנים בסרט של המיינד, אנחנו שחקני נשמה , והנשמה זקוקה בדיוק למה שהמיינד נלחם בו, הנשמה זקוקה למרחב , זקוקה לשקט ולהקשבה עדינה , הקשבה רק לצעד הבא, הנשמה זקוקה לזיכרון של מה שקורה במרחב בינו לבינה, לדבר האמיתי, לקשר ולא לרגשות חולפים של געגוע או פחד לא להחלטות מראש, לא לאיך שהדבר יראה , אלא לחוסר צורה או לחלל מספיק שיוכל להתמלא באמת שיוכל להתמלא באהבה.