יש בה רוח נדודים.
היא לא בטוחה מה המקור שלה.
אני רואה אותה למודת שינויים ואנשים, צלילה למעמקים ונסיקה למעלה לגובה רב.
יש בה תנועה שמחכה לקרות והיא ,עם עיניים רכות, שואלת את עצמה
אם התנועה מבקשת להרחיק אותה, ממה שהיא לא רוצה או לא יכולה לעמוד בו
או שזה קול שקורא לה והיא יודעת שהיגיע זמנו.
כשהיא עדינה עם עצמה, היא יכולה להפסיק להכליל ולדבר בנחרצות
ואז גם להתקרב מספיק כדי לראות, כמה דרכים היא מפתחת, כדי לא לכאוב.
היא תיסע ממש רחוק, תיכנס לקהילות ותוביל, תביא חדש, תלמד ותפתח אפשרויות
ובתוכה, היא תדע, שהעוצמה והעשייה האלה הם כיסוי לבור שהיא מדמה שתופס את כל מרכז הגוף שלה.
יש בה רוח נדודים, והפעם היא רכה מתמיד, מנשבת אבל לא הופכת לסערה.
היא נותנת לרוח לנגן עליה, מקשיבה לצלילים, וגם אם ישנם הרגלים, הם מופיעים כמו סרט שמוקרן על המסכים שבה, באים והולכים, מופיעים ונעלמים.
הפעם, ככה זה נראה עכשיו, התנועה לא תהייה מעבר ממקום למקום, אלא נביעה שעולה על גדותיה משפע וממשיכה הלאה, והתגלות שנראית מבריקה ומלאה ככל שנפתחים עוד ועוד צעיפים, מורדות קליפות. ככל שהשקט מוערך.
היא תנוע הפעם לא כדי להגיע או לעזוב.
היא תנדוד כי היופי לא יכול להישאר במרחב שהוקצה לו עד כה.
הבלבול
כשאני מקשיבה ללמה לא, לשלילי ולחסר אני יוצרת מסך שעליו מוקרן רק הסרט הזה. ורק אותו אני יכולה לראות, המסך הזה מסתיר את המציאות שהיא הרבה יותר מלאה וכוללת מהסרט הצר שמקרין המיינד , המיינד מקרין רק את סך הפחדים והכישלונות את סך האכזבות ואת הכאב שנוצר. הוא תקוע במרחב צר של סיבה ותוצאה , אם ככה היה אז רק ככה יכול להיות שוב. זה שווה זה.
רק במקום אחר אוכל ליצור ולהיות חופשיה באמת, רק שיהיה לי בטחון ומוכרות סביבי אוכל לפרוח ולהצליח. רק שם ולא פה. חייבת להמשיך לנוע ולזוז עד שאמצא עד שאהיה. עד שאהפוך להיות.
השער
ההסכמה להיות , עם מי שאיתי, עם איפה שאני – היא הפסקת ההתנגדות. ההתנגדות ולא הנסיבות היא הגורם לעייפות הגדולה ולחוסר הנינוחות.
כאשר אני מסכימה להפסיק להתנגד , אני נושמת וגדלה, אני חיה באמת, בתוך העכשיו , שהוא תמיד תמיד רחב וגדול יותר מסרט. ולזה אני רוצה לומר כן ורק לזה אני יכולה לומר כן.
להסכים לא לוותר יותר ולהאמין למיינד – זו מתנה אמיתית ואלו הם החיים עצמם. זה כמו לומר לעצמי שנתתי לעצמי מתנה גדולה והחלטתי לנשום היום.
פשטות היא האמת.