זה היעוד שלי, היא אומרת, ומתכוונת ללהיות אמא. היא כבר בת 40 וכל פעם שהתחילה לעשות משהו בקשר לזה איכשהו זה נתקע. כשאדיפוס שמע מה היעוד שלו הוא ברח ממנו וזה תפס אותו בסיבוב, וזו רודפת אחרי שלה בסיבובים ולא תופסת, ואני תוהה, והיא תוהה, מה היא מפספסת?
הרי אם היא באמת מאמינה שיש דבר כזה יעוד והוא קבוע ומוחלט, אז למה להילחץ, לרדוף ולאלץ? זה הרי יתפוס אותה בזמן המדויק, לא? ואם היא לא באמת מאמינה, אז על מי היא עובדת? ולמה? אולי כי אדיפוס הוא רק סיפור? בדיוק כמו הסיפור שלה?
ובכלל, איזו מן חכמה זו כשהיעוד שלך זה “להיות אימא”? את בעל חיים ממין נקבה שחי 40 שנים, זה לא יעוד, זו ביולוגיה, אז למה לעשות עניין? הרי זה כל כך פשוט וטבעי, למה יש צורך לקשט את זה בשלל צבעי הצ’אקרות?
היא אומרת למשל “להקשיב לקול הפנימי, לדייק במה שרוצים ולזמן את זה מהיקום בלב פתוח, ואז לשחרר ציפיות” אבל לי יש הרבה קולות שם בפנים, ומה שאני רוצה כבר התגלה פעמים רבות רק בתור מה שאני חושבת שאני רוצה, וגם לא נראה לי שיש ליקום אוזניים בשבילי, לא בקטע אישי, הוא ככה עם כולם, ואם להיות כנה, כשאני מזמינה משו, אני כן מצפה לקבל, אפילו כשאני מספרת לעצמי שאני יותר גדולה מזה. אז מתוך רשימת המכולת של האמונות הרוחניות נראה לי שאני אלך עם “מה שקורה לך, זה מדויק עבורך” כי אני מעדיפה להאמין שהיקום יותר מדויק מסלט הקולות שלי.
“יעוד”, “משאלת לב”, קול פנימי”, אמת נישמתית” למה זה כזה מוריד? הרי יש בזה ממש: כל אחד יודע להרגיש את ה”אמת” הזו בפנים, איך היא מלטפת או מדגדגת אותנו כשהיא נענית, ואיך היא מגרדת וצורבת כשהיא לא, אז למה בא לי לתת סטירה לחברה שלי כשהיא אומרת בחיוך “אני מרגישה שזה היעוד שלי”.
אני כועסת כי היא מדברת בשפה שמדברת גם בתוכי אבל אני מפחדת ולא רוצה לדבר אותה. זו השפה הרוחנית הזו שעושה לי חום. וזה לא מסתדר לי, כי אני בן אדם רוחני, עם זה כבר השלמתי, אז למה אני לא משלימה עם השפה? ממה אני מפחדת? מה מרגיש שם מאולץ? מה אנחנו עוקפות? מעל מה אנחנו מדלגות?
כבר אמרתי שהיא מטפלת אלטרנטיבית?
הבלבול
אנחנו נותנים לעצמנו יותר מידי קרדיט. חושבים שיש לנו אפשרות לדבר עם היקום או אפילו לשלוט במה ואיך נקבל ממנו (או ממנה), את מה שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים או מגיע לנו. וגרוע מכך , אנחנו מצליחים לשכנע אחרים בבלבול הזה, להוסיף עליו וכמו ללבות יחד את האש הזו, ממשיכים לטשטש אחד את השני באמירות ואקסיומות ללא כיסוי .
האמת היא שאף פעם לא למדנו להקשיב. אז אנחנו מחליטים לדבר. וחושבים שבכוח השפה נוכל לגרום לדברים להתממש ולבוא לכדי מציאות רק כי אמרנו.
המחשבה אומרת שאם נהיה מדויקים בבקשה שלנו או ברצונות שלנו , ואם בנוסף נצליח באותו הזמן ע”י איזה כח מסתורי שלמדנו באיזו סדנא לא להיות מלאי ציפיות שזה יתגשם , אז הדברים יקרו מעליהם. הם יהיו חייבים .
המחשבה אומרת שאם נקרא לדברים בשמות אחרים ויפים כמו ייעוד , שליחות, מימוש אז הם יהפכו להיות משהו אחר משלל הרצונות והצרכים שלנו, או השאיפה להשיג ולהיות- מישהו או משהו.
השער
שפה , מונחים, שמות תואר ודרכי התייחסות לא הופכים משהו לרוחני ולא הופכים את אותו משהו לאמת.
מאד בקלות אנחנו יכולים לשים עלינו כסות כזו או אחרת , לאמץ לעצמנו זהות ולשחק דמות שאכן “מבוססת עלינו” אבל למעשה היא מסתירה וחוסמת אותנו. אנחנו לומדים במסירות, משקיעים כסף, זמן, מחשבה ורגש בהעמקת הידע אודות העולם ואודות עצמינו, אבל לרב אלה עשויות רק ממילים שנאמרות, ועל אף האמונות שאנחנו יוצקים לתוכן, אלה נשארות ריקות כמו כדים ריקים ממים. הן הופכות לכלי קיבול שמחזיק בצורה אבל לא נותן חיים. הן מחוברות רק לעצמן ולכן אין בהן באמת כוונה ואהבה. ולכן כשאנחנו נשארים בזה יותר מידי זמן אנחנו מרגישים תקיעות ושאנחנו רודפים אחרי משהו בסיבובים.
הפחד להשמיע משהו אחר , או להישמע לא רוחני מספיק , סותם את הפיות ואז האמת , בפשטות שלה , לא נאמרת .לפעמים הפחד גורם לה אפילו לא להראות.
האמת היא שאנחנו לא חלקיקים שנעים חסרי מטרה או כיוון בחלל , אבל אנחנו כן קטני יכולת בלגרום למשהו לקרות , אנחנו לא שולטים , לא מחליטים ואפילו לא באמת יודעים מה אנחנו צריכים .
אם וכאשר זמנו של משהו הגיע, הוא יגיע. את צורתו וטעמו לא אנחנו נקבע ולא נדע עד אשר הוא פשוט יהיה נוכח בחיינו ועד אשר אנחנו נסכים לראות, להיות ולרקוד איתו .