היא אישה חכמה. חכמה מאד. חכמה בחוכמה של זיקנת השבט, של אישה שראתה הרבה ולא פחדה לגעת במה שהיגיע בדרכה. זה תענוג לדבר אליה ולראות איתה, כי גם כשאני אומרת, את מה שהיא לא זכרה עד לפני רגע, הרוך וההיקף הרחב של ההבנה ,מעוררים את הנפש.
היא למדה אצל מורים טובים. היא בחרה אותם בקפידה. היא גם לא מהססת להטיל ספק ואפילו למרוד. היא מהאמיצות ומאלה שמאמינות, שאפשר לחיות את מה שאתה עובר בסדנא או רואה אצל מורה גדולה. היא עשתה לא אחת ״בית ספר״ למורה, וקשה לשכוח אותה, אחרי שבאה לקבוצה או סדנא.
ולצד החכמה, בשולי הידיעה, יש קליפה רוטטת. אני מרגישה את הרטט שנע באי שקט, כשאני אומרת לה שהמחשבה שצריך לעזור למישהו היא טעות ושכשהיא לומדת להיות מורה, זו הבנה חשובה במיוחד. היא אומרת לי ״ברור״ ואני שומעת את הפחד. היא אומר לי ״אין מה להתעכב על זה. זה פתור״ ואני שומעת ״רק על תגעי לי גם בזה״.
כל מבנה העבודה שהיא למדה לעשות, לוקח את הלקוי והטועה ומתקן אותו. בעיקר לוקח את החולה ומרפא אותו. כן כן, גם מלמד אותו להתרפא בעצמו ולאתר את התקלות במהירות. אבל עדיין- התנועה הולכת מן ה-לא אל ה-כן, מן ה-אין אל ה-יש.
כשאני אומרת ש״אין״ זו מחשבה, ש״חסר״ זה דמיון חולף ושברירי, שלקחת מישהו ממקום למקום זה לא דבר אפשרי כי הוא כבר היופי והחכמה, הפלא והאור ,וכך היה מאז ומתמיד, כשאני אומרת את כל אלה, היא מבוהלת. זו כבר היתה הריצפה, אומרות עיניה. השטיח כבר נשמט אבל לא מזמן. לאט. בבקשה לאט. וכשאני מקשיבה בשקט היא מחייכת, נושמת את זה פנימה וחיוך מתפשט על פניה ברוך.
עכשיו היא בבית. המאמץ מופסק. הלהיטות יורדת. הרטט עולה והיא נחה.
חכמת השבט
היא לא אבודה.
את הדרך היא יודעת שהיא לא צריכה למצוא
הדרך שם מאז ומתמיד והרגלים שלה מבקשות ללכת.
לא, בעצם, לרקוד.
הבלבול
המחשבה מספרת לנו שאנחנו מקולקלים וצריכים תיקון, בעצם זו מחשבה שנשתלה לנו בראש, שיש משהו שצריך ריפוי והוא לא שלם כמו שהוא. שיש אנשים או תהליכים שאנחנו צריכים לעבור כדי ללמוד להתמודד עם הפגמים האלו שלנו.
המחשבה הזו כמו “מקלה” את החיים כי אם משהו דפוק בנו אז זה יכול להסביר למה דברים לפעמים לא מסתדרים כמו שהיינו רוצים שהם יקרו. זוגיות ,משפחה ,אהבה ,כסף את הכל אפשר להסביר בקלות באיזו דפקה שקיימת לנו במערכת שעד שלא נעבוד עליה ונתקן אותה לא נקבל את החיים שאנחנו מדמיינים.
השער.
האמת היא פשוטה, כמעט נדושה. אנחנו מושלמים ושלמים. ככה זה.
כל לימוד אחר הוא מיותר.
כל פעם שאנחנו חושבים שאנחנו חסרים אנחנו טועים.
כל פעם שאנחנו חושבים שאנחנו לא- אנחנו מטעים את עצמינו ואחרים. אנחנו כן. היינו כך מאז ומתמיד. זה הטבע שלנו. זו החכמה הנשמתית שלנו. ואנחנו שוכחים או מתווכחים עם זה וטוענים אחרת. אנחנו טועים ש-לא וש-לא מספיק בגלל שאנחנו לא מאמינים ליופי הזה ולמדנו להסתכל מן האין אל היש מתוך הפחד שדברים יילקחו לי, שיחסירו ממני, שירוקנו אותי ממשמעות ומכבוד. אם אין אפשרות לגעת בכלל במימד הזה של האנרגיה הטהורה, אם הוא לגמרי חי ורוטט מטבעו ואין ביכולתנו לשנותו, אם הסבל והמוגבלות באות מן האמונה במחשבה שאנחנו מוגבלים וחסרים ולא מעצם העובדה הזו- אייך תחיי? למה תקשיבי? עם מה תרקדי?