אני אוהבת בנים. באמת. אני אוהבת אותם, איך שהם משחקים בכדור, ומנגנים בלהקות, ולוקחים ברצינות את התחביבים שלהם, איך שהם קונים ציוד, ואוהבים לתקן לבד שטקר, וביחד אופנועים, איך שהם סתומים לפעמים ואיך שהם רגישים כשהם לא, איך שהם נראים חזקים אבל רק בא לך להציל אותם כי הם באמת אבודים ושבריריים, איך שהם מסתכלים עלי כשאני צוחקת או רוקדת ואני קצת מתאהבת בעצמי דרך המבט שלהם. איך שאני נקשרת. מספיק שכייף לי עם מישהו באמת ואני כבר יש לי תכניות בשבילנו למחר, להמשך השבוע, למתי ניקח ספייס קוקי, לאן נטוס בסוף השנה ואיך עדיין נהיה זוג טוב עוד שלוש שנים עם ילד. זה פשוט קורה. אני רואה איפה אנחנו מתאימים ואיפה פחות, על מה נריב ואיך נפתור את זה, איך יהיה לנו כייף לשחק עם חברים ואיך יהיה קשה כשאני ארצה יותר והוא ירצה פחות. אני לא עושה כלום כדי לראות את זה. זה פשוט קורה לי מול העיניים. ואז אני מסתובבת עם התמונות והתחושות האלה, ומתבשל בי החשק לפעם הבאה שנפגש, אני מתרגשת לחשוב עליו, ולדמיין איך שוב ניגע, ואני בכלל קצת מאוהבת כבר.
נפגשנו 3 פעמים לפני שנגענו, ואף אחד מאיתנו לא מסורתי. זה פשוט לא קרה ואף אחד לא גרם לזה לקרות. בפעם הרביעית בילינו 24 שעות ביחד וכמו בפעמים הקודמות היה ממש כייף. הוא נשאר לישון אצלי ולקח לנו עוד שעה לגעת גם כשהיינו כבר במיטה. ואז כשנגענו ולא ברחתי ולא צבעתי אותו בצבעים של אחרים, הסתכלתי עליו והייתי אתו וראיתי אותו ואותי ואותנו. זה היה חדש וזה היה באמת. ואז כמו בכל הקלישאות, הוא התמסמס לו, חצי קובע, חצי מבטל, אבל בכל זאת שואל מה אני עושה מחר, ואז שוב ואז אני אומרת שזה לא יפה למרוח אותי והוא אומר שזה באמת לא יפה אבל גם לא בכוונה. אז נפגשנו שוב עם עוד חברים וכמו לא היה דבר, כאילו לא בילינו 24 שעות ונגענו ושכבנו והתנשקנו. צעד קדימה, שניים אחורה סקובידו בתחת שלי. למחרת קבענו ללכת למועדון, שוב עם חברים, והיה אוקוורד, שוב אני מתקרבת והוא פסיבי. ואני הרי באימון, אני בטרנספורמציה, מתבוננת, לא נופלת להרגלים! מקשיבה למה שקורה ולא מחפשת ודאות בכוח, אבל כשהשאלה יושבת לי על קצה הלשון כבר יומיים ואז בדיוק עובר לידי בחור תימהוני-חתיך, מאלה שמלהקים לתפקיד המלאך בעולם הסיפורים, ניגש אלי ואומר לי בגרמנית- “כולם מוכרחים לדבר על הכול” ואני מודה לו על העצה המדויקת ואומרת לבחור שלי, “שלי” (רחמנא ליצלן) – “תשמע, אני לא מצליחה לקלוט אם אתה בקטע שלי או לא”. והוא אומר לי “זה בגלל שאני בעצמי לא יודע” ואז מלמל משהו כמו “אם זה בקטע של לעשות כייף וצחוקים ביחד אז…” נדמה לי שאח”כ הגיע “כן” אבל אני עוד הייתי ב”אני לא יודע” וב”כייף וצחוקים”. בטח שכייף וצחוקים, הכי כייף וצחוקים, אבל בשביל כייף וצחוקים צריך גם להיפגש, לא?! כייף וצחוקים…
אני כועסת, כי אני יודעת שאני זאת שבריאה פה ולא מבינה מה קורה לכולם! מה זה הקושי הזה? למה לעצור כשמשהו זז? למה להתרחק כשמשהו מתקרב? אני יודעת את התשובות, זה פחדים, פחד להיפגע ויותר מזה פחד לפגוע. “מה יקרה אם אני פתאום לא ארצה…?” ואם זה יגמר, אז מה קרה? ואם מישהו יפגע, אז מה? מרב שמפחדים שזה ימות, לא הותנים לזה לחיות מלכתחילה. ואין לי כוח לזה יותר. נמאס לי מהאווירה הלא מתחייבת בעיר הזו, או שאולי זה הדור הזה, או הגיל הזה, או גברים בכלל, או סתם אנשים מסוימים? ואם באמת נמאס לי מזה, למה זה מה שאני נמשכת אליו ומושכת אלי? אולי אני מחפשת מישהו ללמוד איתו? או ללמד אותו? מה? שזה בסדר להתקרב? “להסתכן?” להתערבב? להיפגע ולפגוע? איףף כמה קלישאות. ובכלל רציתי לכתוב על כמה שזה כל כך מעסיק אותי. היה אולי שבוע בחיים שלי שלא היה לי אף אחד בראש. שבוע! זהו! זה היה כמו לגלות חדר חדש במוח שלי, או אולי יותר נכון לגלות שהחדר שהוא המוח שלי הרבה יותר גדול ממה שחשבתי, עכשיו כשהוצאתי כמה דברים. גברים. גבר. ליתר דיוק. שבוע. ואז הגיע הבחור הלא מסורתי, ודייט אחד, וואלה, חמוד, דייט שני, יש עניין, שלישי, אנחנו יכולים להתאים..! והופ, עתיד וכל זה. הם מבלבלים אותי, מוציאים אותי מאיזון, מפזרים אותי, מושכים אותי, מעוררים אותי, ואני תוהה, בודקת, האם אני באה למלא חלל? האם אני נזקקת? או שזה פשוט משהו שקורא לי, שבא לי, טבעי מבפנים, כי ככה, עם כמה שזה נשמע רוחני ולא יודעת מה, אני פשוט באמת מפוצצת באהבה והדבר המתבקש ביותר הוא לזרום ולהזרים אותה פנימה והחוצה ולצדדים. אז נכון, אני אוהבת חברים וחברות וחתולה ויצירה ולהתקלח ולראות סדרות ולטייל ופרחים ואת השמיים והגשם והשמש אבל מה כל כך קשה עם לאהוב גבר?! כאילו, לי זה לא קשה, למה קשה להם? ואז אני שניה מרגיעה את הדרמה וחושבת: אולי לא כזה קשה להם, אולי זה פשוט לא קרה לו איתי, אולי הוא לא מרגיש את זה. את מה שאני מרגישה. בלי יותר מידי התפלספויות, לא בא לו עלי. לא התאהב, נגמר הסיפור. אבל עדיין אני תוהה, איך זה שאני מתאהבת כל כך בקלות…?
אמרתי שאני אוהבת בנים. אולי כשאתחיל לאהוב גברים זה יהיה אחרת.
הבלבול
המיינד עסוק בלכאוב, הוא תמיד בא לעשות סדר בדברים: אם הוא אמר שלא אז בטח לא הבנת, בטח לא ראית באמת. בטח טעית. הוא מיד מספר לך סיפור לא נכון על איפה נשים וגברים הם שונים, כי אנחנו כל הזמן רוצות והם כל הזמן לא או לפחות חלק מהזמן. הוא עסוק בלכאוב את ניפוץ החלומות והתקוות, עסוק בהכללות ולנסות לקרוא סימנים שלא קיימים. הוא עסוק כל הזמן בבחוץ , בו, באיך הוא יקבע את מה שיש או מה שאין ובאיך זה ישר ישפיע עלי, יבלבל , יטריד, יטריף ממש. מה עשיתי? מה עוד יכולתי לעשות? איפה הייתי יכולה לעשות פחות? איך איבדתי אותו? את זה? את הסיכוי שהוא יהיה שלי?
השער
האישה רואה את הנצחי, רוקדת עם הנשמה. היא תמיד תראה את הלב הרחב, את הכמיהה להיפתח, את הרצון להיות חלק ולהפסיק לפחד. אבל אולי בתוך כל זה מתוך רצון אמיתי בקרבה היא מפספסת את מי שמולה, את הגבר הזה שמודע לנשמתו אבל מסרב לה, מפחד ממנה, נעלם בתוך בליל של הסחות ותירוצים וכעסים כדי לא להקשיב לקריאה האמיתית שנקראת. אז בנקודה הזו מה עוד נותר? לוותר? ללכת? להישאר עם תחושת הפספוס? לא על מה שלא קרה אלא על זה שלא הצלחת לדייק מספיק את ההקשבה?
איך לדעת כאישה לקרוא לו?
אם יש לך תחושה שאת רואה פה משהו שמסתתר מתחת לקליפה ומבקש להתרחש מתוך הנשמה, אז יש לך אחריות להישאר ולהוביל את זה, גם אם יסתבר ש”טעית”. אבל הקליפה עוד שם, עם פחדים והרגלים ודעות אין סוף, ואי אפשר להתעלם ממנה, אז כשאת מרגישה או אומרים לך שאת לא רואה – את יודעת להישאר, ושהנשמה תמצא דרך להראות ואת עוד מעט תראי, אבל אל לנו, לגבר ולאישה, לפרש את ה”אי השמיעה או הראיה” כהוכחה שאנחנו לא מספיק טובים/לא יודעים להקשיב. האחריות שיש בלא להפסיק להקשיב לנשמה שלי ושלו היא זו שמשאירה את הסקרנות והלמידה ההדדית שתראה לי ולו ולנו אם ואיך אנחנו נעים ביחד או לחוד. אבל כשלא זוכרים להקשיב, כשמסירים אחריות, יש תסכול, נפרדות וכעס אלים. כלפי עצמי וכלפיו.