ואני לאו דווקא מתכוונת לזה שאין לי ילדים. גם לזה. אני יותר מתכוונת לתכונה הזו שלי לא להוליך ולא ליצור. ואני ,בגלל מי שאני ,תמיד יהיו לי אלף תירוצים או סיבות טובות, הן באמת תמיד טובות, או שאהיה מוסחת ע”י עבודה או דרמה כזו או אחרת או שבדיוק אהיה לפני או אחרי נסיעה לחו”ל. ובקיצור אמצא כל דרך לא לעשות, בעיקר לא דברים שהבטחתי, פרויקטים או יצירות שאני רוצה להביא לעולם, וכמו הילדים שאין לי ,גם אין לי את הפירות של עצמי להגיש.
אני יכולה לדבר עליהם עד מחר, לדמיין ,לתכנן תכניות משוגעות אבל במאני טיים אני מתכווצת לכדי הפחדים והמגבלות שלי ולא מצליחה להוציא אותם לפועל. אני בוחרת בסיפורים שמספר לי המינד : שזה לא יצליח, לא יביא אותי לאן שאני רוצה, שזה פשוט לא טוב מספיק או מעניין מספיק או מדויק או שזה לא זה. אני מאמינה שזה נידון לכישלון ולהשפלה, מאמינה שישפטו אותי לחומרה ויגידו “היא? מי בכלל היא חושבת שהיא?”
אני כ”כ מתורגלת בזיגזג הזה ובסוף יוצא שאני לא עושה כלום. ויש לי מלא סיבות. את כולן אני יודעת כי כבר עבדתי עליהן שנים. מצאתי למה אני ככה ומאיפה ההתנהגות הזו מגיעה, מה למדתי בתור ילדה קטנה כאסטרטגיה מול אבא שלי או WHAT EVER, וגם זה כבר לא משנה ולא יכול להיות שהיום, כמעט 40 שנה אחרי ועם כל הידע והמודעות ,אני אתן להרגל הזה לנהל אותי, ויותר מזה לחבל בי.
זה דבר אחד לדבר ולנתח את החיים עד זוב שפתיים וזה דבר אחר לגמרי, לעצור, להקשיב, לא לרגש אלא לחיים עצמם ולהגיד כן, ולצעוד, ולעשות.
שבט הילדים האבודים לומדים כל הזמן להתעסק בעצמינו, לתת לרגשות לנהל אותנו וזה בא נטו על חשבון העשייה, זה בא נטו על חשבון אחרים, אהובים שלנו או שותפים שלנו לדרך או ליצירה. אנחנו לא מסוגלים לעשות משהו סתם כי אמרנו שנעשה או סתם כי הבטחנו. התחושה הזו של ויתור על העצמי היא משהו שלא בא בחשבון לילדי השבט כי כ”כ הרבה זמן בילינו מרוכזים רק בעצמינו, חוקרים שואלים ומרביצים לכריות כדי להשתחרר, כך קיווינו מכל ההתניות והכבלים שמסתירים את מה שאנחנו באמת רוצים.
והאמת היא שמה שאנחנו באמת רוצים לא משנה. בכלל. גם אם למדנו להאמין לזה, רצון זה אחד הדברים הזמניים והמשתנים ביותר שקיימים, אז איך זה משנה או קובע?
הרצון האמתי שלי הוא הקול הזה שבא ואני רוב הזמן לא מקשיבה לו, אם זה בגלל שאני מעדיפה להקשיב לאנשים אחרים על פניו ואם זה בגלל, שאיפשהו בדרך איבדתי את היכולת למצוא אותו בכל הרעש שמסתובב לי בראש. זה רעש של דעות והשוואות והחלטות ורצונות , תוצאות פחדים תכניות והתפנקות. לכל אלו אני מאמינה שוב ושוב אבל אין לי סיבה, כי את הרעש הזה אני יצרתי בעצמי.
הבלבול
הבלבול של שבט הילדים האבודים הוא שהם מאמינים לסיפור שהם מספרים לעצמם , על עצמם. הטשטוש שנוצר בדרך הוא ,שבמקום להקשיב לאמת, לאהבה, לפשטות למה שהגיע זמנו או הסתיים הם מאמינים לסיפור שיצרו ונאחזים בו. הם חושבים שבגלל שהסיפור לא שייך למיין סטרים אז יש בו יותר אמת, אבל מה שבאמת אין בו, זו הקשבה אמיתית ונוכחות ברגע. הם בעצם לא מכירים את עצמם בכלל. הם יודעים את הסיבות להרגלים שמלווים אותם כל החיים אבל מתקשים למצוא דרך לבקוע מתוך זה וליצור את עצמם מחדש, נקי, כזה שלא נותן להרגלים האלו לבלבל אותם ולא מונע מהם להקשיב. הם החליפו רעש ברעש. במקום סיפורים ישנים יש עכשיו דמות חדשה אבל היא נעה על פי אותן תפיסות .
הם מאמינים לתירוצים ולסיבות שהם מצאו ,לדחיינות, אבל כל אלו גורמים להם לשבת על הגדר ולהימנע מהחיים עצמם , ההימנעות היא מכישלון ומכאב ,בני השבט שומרים על עצמם כי הם מפחדים לכאוב ולחוות באמת, מפשוט לנסות, להיסחף ולתת ל עצמם ללכת לאיבוד, ויתרה מכך להימנע מלתת את המתנות שלהם לעולם ולתת את החוכמה העתיקה שלמדו לעולם שכל כך זקוק לה ולהם.
השער
הניסיון להיות אני, כל אני שהוא , להאמין שיש אני בכלל הוא החמצה אחת גדולה כי הוא יוצר הפרדה ורעש רקע ,אז נוצר מקום להשוואה ויש מקום למה נכון ומה לא, מה ישיג את המטרה ומה לא , זה ניסיון בטל לנחש את העתיד כאשר בעצם כל צעד מגלה את הצעד הבא.
בסבלנות ורק מתוך הקשבה אמתית אפשר למצוא איפה להניח את הרגל וגם אז לשמוט את הרעיון שזה הדבר הבא.
תכניות, רשימות, ארגונים מטרות הן רק דרך להרגיע את המינד המשתולל בלא נודע.
הדרך היא לעשות , באהבה, לצעוד, כי ככה הבטחתי , מתוך התמסרות מלאה .
היוצרת, המפרה, המוציאה לאור, הנחה, היודעת, המברכת, השותה מן המעיין- איננה יודעת את שהיא עושה. היא אומרת כן, כי היא יודעת שזו מי שהיא . היא אומרת כן, כי לשם היא נמשכת ולשם קוראת לה התנועה שעולה מתוכה ועוטפת אותה מבחוץ. רק-כן. השאר דוהה. נשאר מאחור. ופתאום הכל מלא ויופי בכל מקום.
ורוח אלוהים על פני המים.