פעם, כשעוד הרגשתי שייכת לשבט, שאלתי את עצמי לא פעם מה זה באמת אומר להיות שייכת בכלל ולשבט הזה בפרט. כן, כבר מאז ולפני הרבה שנים, כשהשם הזה קפץ לי פתאום לראש, הסתכלתי סביב וראיתי שיש כמו קבוצה שאני לא באמת חלק ממנה. הרבה שנים מאד רציתי להיות. טוב בואו נודה על האמת, הרבה שנים רציתי להיות חלק ממשהו ואף פעם לא הרגשתי שהצלחתי. עד היום , בכל מקום אני מרגישה שאני כמו חתיכה שלא מתאימה היטב לסביבתה, אף פעם לא יושבת ממש בשקט בן כל החתיכות מסביב.
היום אני יותר בנינוחות עם זה ולמדתי לאהוב את זה אפילו, לפעמים, ולפעמים אני עדיין מאד מרגישה כמו יצורה. אבל אז זה ממש לא הסתדר לי והכביד עלי .
אפשר היה לחשוב שבשבט הילדים האבודים, שכל כך מתגאים באינדיבידואליות שלהם, זה באמת ככה , אבל אני תמיד הרגשתי שכמו בכל קבוצה יש איזה ניסיון ליישר קו ולאחד את השורות שבאיזשהו אופן אנשים יהיו דומים וזה יקל על יצירת קבוצת ההתייחסות הזו ולכן אנשים ינסו להתאים את עצמם לכלל, שמנסה להיות יוצא מן הכלל. נשמע הגיוני לא?
אבל אני רוצה לכתוב על עצמי. אני רוצה לחזור לילדה טובה סך הכל רעננה , שעם כל כמה שהמשפחה שלה היו לה את הדפקות שלה, היא הייתה מתפקדת ודי אוהבת. וכן כן למדתי שם המון עיוותים לגבי אינטימיות ולגבי זוגיות וחום אבל so fucking what , נתנו לי להיות לגמרי מי שאני גם אם זה היה לעיתים די ביזארי , לא דחפו אותי בשום כיוון מסוים (לפעמים קצת יותר מידי) או שום דבר כזה. תמיד היה לי גב ואוכל ותמיכה ותמיד היה לי למי לפנות. כך שלא כמו הרבה אנשים שהכרתי בשבט , לא היו לי המון טענות למשפחה שלי והם תמיד היו שם ברקע. גם סגנון החיים והמקצוע שבחרתי מאוחר יותר היו די מיינסטרים לכל העסק הזה. עבדתי במרכז רפואי גדול והייתה לי עבודה מסודרת, שדי אהבתי סך הכל. יחד עם זה עדיין ביליתי הרבה זמן בסדנאות בח״ול ובארץ ובמסיבות וכו וכו אבל תמיד הייתה לי קרקע נעימה ואחרת, שהייתי חוזרת אליה. כך יצא שהייתי תמיד גם מקורקעת אצל הרוחניקים וגם מעופפת אצל …הפחות….
מאז שהצלחתי לראות את כל זה , אני מנסה אולי בפעם הראשונה לחבק את כל החלקים הלא מתחברים, שהופכים אותי למי שאני. אני בעיקר מנסה לא להיות ב-או או אלא להיות ב-גם וגם ולראות איך כל זה יוצר יופי ולא קונפליקט. איך להיות אוהבת לכל החלקים ולראות את הכל בכולם , להקשיב וגם לומר את דעתי גם ואולי למרות שלפעמים היא שונה ואחרת. לתת מקום בכל מקום לכל המקומות.
ואולי פשוט אני שייכת למקום שבו אני מרגישה אהובה, מרגישה שייכת כשאני מרשה לעצמי להיות מוקפת באנשים שאוהבים אותי באמת. לכל המקומות האלה, בלי קשר למיקום הגיאוגרפי שלהם , אני שייכת. זה לא תלוי במצב משפחתי , זה תלוי כנראה בכמה שאני מסכימה להיות אהובה, להיות אהבה.
הבלבול
המינד עובד באו או, שחור או לבן.
המחשבה מספרת לי שכדי להיות חלק או שייכת אני חייבת להתאים או להיות כמו או לפחות ממש ממש למצוא חן בעיני כולם. לפעמים זה אומר שאני צריכה להצטמצם או לא לומר אם אני רואה דברים אחרת.
המחשבה מספרת שזה חשוב להיות שייך, להיות חלק. או לפחות להרגיש ככה אחרת לא נעים בגוף ואנחנו לא מתאימים.
המחשבה מספרת שכדי להיות שלמה אני חייבת להיות חלק. ממשהו עדיף גדול מעצמי. שיש משהו שלם וגדול שאני צריכה להיות חלק ממנו כדי להרגיש שלמה.
המחשבה מסדרת לי תנאים לאושר. כש… אז. תנאים להרגיש אהובה. תנאים לתת לאנשים לאהוב אותי.
השער
לא משנה כמה נתאמץ, כמה נוותר או כמה נהייה כמהים, לא נוכל אף פעם להיות חלק. כי ״להיות חלק״ מניח, שאנחנו גם יכולים להיות לא חלק, שאנחנו יכולים להיות נפרדים.
״להיות חלק״ מניח גם את ההנחה, שישנם אלה שהם הדבר עצמו וישנם אלה שהם לא, או שהם בדרך או אולי שהם על תנאי.
לכן ככל ש ננסה לעבור ממצב של נפרדים או לא שייכים, למצב של מחוברים או חלק ממשהו, נתרחק, נפחד יותר והמשימה תראה קשה יותר ותדרוש ויתור ומחיר גבוהים יותר.
וכל זה כשהכשלון ידוע מראש, משום שמלכתחילה, מאז ומתמיד, אנחנו אחד. לא מחוברים אלא אחד. אנרגיה אחת. גוף אחד חי ומחייה. פלא שלו אינסוף ביטויים. נשמה אחת.
לכן ככל שאנסה להתחבר, אחזק אצלי את האמונה שאני נפרדת, שאני לא שייכת, שבטח שאני לא אחת עם הכל. לכן ככל שאצליח להתחבר, אפחד יותר לאבד, להיות מנושלת, להיות נשלטת ונזרקת בשולי הדרך.
איך זה יראה אם במקום לנסות להיות ביחד, נדע שאנחנו אחד?
מה נעשה ומה אולי באנחת רווחה ומנוחה בשקט, נפסיק לעשות?
מה נראה מתוך האחד שאי אפשר לראות מתוך הנפרדים שמנסים להתחבר?
מה היגיע זמנו?
ומה נגמר?