הקדמה

הספר הזה הוא ריקוד של שתי נשים.
הוא לימוד משותף , שפה חדשה על השפתיים , התעוררות והתבוננות על העולם.

בפגישות שלי עם רותי, הרגשתי הרבה שהיא מדברת אל מישהי אחרת , מישהי שהיא עוד לא אני, שאני אומנם מכירה את הטעם והתחושה שלה אבל היא לא באמת אני, שהיא עדיין לא נמצאת בגוף שלי בפנים, בריקוד הזה שלנו זכיתי להגיע אליה , כל פעם עוד מדרגה ועוד מרחק הצטמצם בינה וביני , יכולתי להרגיש את היופי ולתת לו להיות אני, יכולתי לראות את היופי שרותי דיברה עליו , את האור ולדעת שאני הוא המקור שלו , הרשתי לעצמי להרפות שריר שריר ולהתמסר , בהתחלה להתמסר לכאב העצום שהיה בי בתקופה כשהתחלנו להיפגש , לאכזבה שלי שהחלום שלי לא התגשם ושהחיים שחשבתי שרציתי לא קרו וככה , תוך כדי הריקוד הזה שלנו הבנתי שפגשתי אותה כי הסכמתי להתעורר מן החלום , שאני לא אבודה מעצם ההסכמה שלי להתעורר.
התנועה הזו של יצירת הספר , כמו אצלי בחיים , תנועה של קרבה והתרחקות, של הסכמה וכמעט מיד התנגדות .

הספר הזה הוא כמו פריטה איטית של התהליך הזה אצלי , לאט לאט ראיתי איך אני עושה ונמנעת , חוזרת ונעלמת, אוהבת ושונאת, מורדת , נעלבת, הצלחתי לראות כמה זה מתסכל ומעייף את רותי וגם אותי הצלחתי גם לראות כמה אני רוצה שהיא לא תוותר עלי או על הפרוייקט הזה, וגם נכחתי כמה קשה לי ואני חייבת את הכתיבה הזו לעצמי, ולא מתוך התמודדות או כי היא מכריחה אותי אלא כי הגיע הזמן, כי זה פשוט הדבר שצריך לקרות עכשיו. ולכן הספר הזה הוא קריאה להתמסרות מלאה והקריאה בו היא התמסרות.

יצירת הספר גרמה לי להרגיש לפעמים הכי לבד, כועסת ונעלבת, מותקפת ברמה הכי עמוקה כאילו מי שאני עצמי מוטל בספק , שנלחצים לי שוב ושוב הפחדים הכי עמוקים ואני מתעמתת עם משהו שאני עדיין לא מבינה עד הסוף.

כל פרק נפתח בקטע שכתבתי וממשיך בשני קטעים שכתבה רות בר שלוו (רותי) . הקטע הראשון בא להצביע על הבלבול של שבט הילדים האבודים, הקטע השני שנקרא השער בעצם מדבר על האמת והחוכמה שמסתתרת מתחת לבלבול ושאפשר לראות אותה כשהבלבול מוסר.

ולמרות שנראה שיש כאן סדר או צורה, הספר הזה הוא הזמנה לאיבוד צורה, ללכת לאיבוד לעצמי, להגיד כן לתנועה שהוא מציג ולהאמין בכוחה של אהבה.